לפי רוב הסימנים והעדויות, ג'ו ביידן חש אהדה רבה למדינת היהודים. באביב 2010, במהלך ביקורו הראשון פה כסגן נשיא, והיו שלושה ביקורים כאלה, הכריז האורח רם המעלה בנאום רב תהודה באוניברסיטת תל־אביב על "ידידות וקרבה עמוקה כלפי ישראל". לדבריו אז, מדי הגיעו הנה הוא "מרגיש בבית כאילו מעולם לא עזבתי". בעימות טלוויזיה בבחירות 2008 עם עמיתתו הרפובליקנית שרה פיילין העיד על עצמו ש"אין אף אחד בארה"ב שהוא ידיד טוב יותר של ישראל מג'ו ביידן". אשתקד הכריז במעמד טלוויזיוני אחר ש"אני ציוני". בדיקת פוליגרף הייתה קובעת מן הסתם שהוא דובר אמת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רופאים בכירים במגזר הערבי: "הפסיקו את החגיגות ההמוניות"
– המנהל האזרחי הרס בנייה בלתי חוקית ערבית בחאן א-לובן
– רחובות וושינגטון מתוחים לקראת עימות פוטנציאלי על תוצאות הבחירות
בתקופת הנשיא הרפובליקני ג'רלד פורד חתם ביידן על עצומת סנאטורים נגד המדיניות העוינת של פורד כלפי ישראל. לימים תקף בשצף עסקת מכירה של 60 מטוסי קרב מתקדמים לסעודיה, שהנשיא הדמוקרטי קרטר יזם לרגל הסכם השלום בין ישראל למצרים (מזכיר משהו?). כשנשאל אם אינו חושש מתגובת הסעודים לביטול העסקה, השיב בשאלה ניצחת: "האם לא חשוב לנו יותר מה שיחשבו הישראלים?". עם זאת, הכתב הישראלי שדיווח מוושינגטון על חילופי הדברים הללו ציין שביידן "לא היה לגמרי משכנע" (ידיעות אחרונות, 16.5.78). אולי זיהה בעיה ביושרה של האיש.
אגב, גם ברק אובמה, נשיא ארה"ב שביידן היה סגנו, הגדיר עצמו כאוהד ישראל והרעיון הציוני. הוא בוודאי אינו אנטישמי, כפי שאנשי ימין רבים פה חשדו בשעתו, אך עשה לנו צרות צרורות כמעט עד יומו האחרון בבית הלבן. בדצמבר 2016 חרחר החלטת גינוי של האו"ם לבנייה בהתנחלויות, כדי לסנדל את הנשיא הנבחר דאז דונלד טראמפ ולבוא חשבון עם נתניהו על תמיכתו הכמעט גלויה באיש. זה היה רגע נורא ביחסי וושינגטון וירושלים. סגן הנשיא ג'ו ביידן התגייס מאחורי הקלעים לקידום ההחלטה.
"אני יהודי ליברלי", הצטחקק אובמה בנאום בבית כנסת בניו־יורק ימים אחדים אחרי שהפקיר את ישראל לגורלה במועצת הביטחון. הוא התכוון לומר שגם יהודים גמורים רואים את טובת ישראל אחרת מכפי שרואה אותה הרוב השמרני פה. לדעתם היא תבוא אל המנוחה והנחלה רק אחרי שתעביר נתח הגון מנחלתה לידי הפלסטינים, ובכלל זה את מחצית ירושלים. "ישראל לא יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית ללא מדינה פלסטינית לידה", דקלם גם ביידן בתל־אביב 2010 את המניפסט הליברלי המתנשא הזה, שמתיימר להחליט עבור הישראלים מה טוב להם ומה רע.
ביקור סגן הנשיא ביידן בישראל היה ציון דרך שלילי ביחסי שתי המדינות. הוא נפתח בתקלה סמלית: ראש הממשלה ביקש להעניק לאורח תעודת הוקרה המנציחה את אמו, אך בטעות גרם להתנפצות מסגרת הזכוכית שלה בעיצומו של טקס קבלת הפנים. כמה שעות אחר כך התנפץ עוד משהו: הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בירושלים החליטה לאשר את בנייתן של 1,600 דירות חדשות ברמת שלמה, שעדיין כונתה אז רכס שועפאט. ביידן הגיב כנשוך נחש. לפי הנחיית נשיאו הוא התייחס להחלטה כאל עלבון ישראלי זדוני, אף שהתזמון היה מקרי לחלוטין. שניהם ניסו למנף אותה לצורך הפקת הודעה ישראלית על הקפאת בנייה כללית.
נתניהו התנצל על הפשע הנורא והבהיר ש"איש לא התכוון להביך אותך או לפגוע בביקורך", אבל ביידן לא התרצה. קידום הליכי בנייה בבירת ישראל, שאובמה הצהיר אמונים לרעיון אחדותה במסע הבחירות שלו ב־2008, נתפס כפרובוקציה בלתי נסלחת בעיני דיירי הבית הלבן. "סגן נשיא ארה"ב רותח על ישראל", הזינו אנשיו את הכותרת הראשית בידיעות אחרונות. "אתם מסכנים את החיילים האמריקנים (בעיראק)", ציטט העיתון טיעון אווילי שלו. במונחי ימינו זה היה פייק ניוז תקני, כי מה הקשר בין בנייה עברית בירושלים לחיילים האמריקנים בעיראק, אבל לדמוקרטים מותר לשקר. ביידן אמר לכתבים ש"העיתוי של ההודעה, במיוחד עם תחילת שיחות הקרבה (בין ישראל לפלסטינים), זה בדיוק הצעד שפוגע באמון שאנו זקוקים לו כעת. לא ניתן להמשיך בסטטוס־קוו לאורך זמן".
היום אנחנו יודעים שהסטטוס־קוו דווקא נשמר לאורך זמן – כמעט 11 שנה – ושהקפאת הבנייה הממושכת בהתנחלויות בתחילת עידן אובמה־ביידן לא הועילה לקידום המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. היא תקעה אותו ממושכות. אבל הנשיא הנבחר שבוי ברעיונות ליברליים חלודים, ולכן עשוי לפעול בכל זאת לחידוש המו"מ. סגניתו המיועדת, קמלה האריס, אמרה ערב הבחירות בריאיון לסוכנות הידיעות האמריקנית־ערבית כי "ג'ו ואני מחויבים לפתרון שתי המדינות ונתנגד להחלת ריבונות בהתנחלויות ולהרחבתן".
"אומרים עליו שהוא ידיד ישראל", עקץ מנחם בגין את הסנאטור הצעיר ו"הצעקן" ממדינת דלאוור שדפק על השולחן ודרש הקפאת התנחלויות
נושא ההתנחלויות טורד את מנוחתו של ביידן כבר ארבעים שנה. תיק קטעי העיתונות שלו כולל עימות קשה בסוגיה גם עם מנחם בגין. ב־22 ביוני 1982, כשבגין חש לוושינגטון כדי להסביר את נסיבות פריצתה של מלחמת לבנון הראשונה, הוא הותקף קשות בוועדת החוץ של הסנאט על ידי קבוצת סנאטורים בראשות נציג מדינת דלאוור, ג'ו ביידן. כעבור שנים רבות, ערב בחירות 2008, הפיצו פעילי ימין יהודים־אמריקניים אזכורים לאותה ישיבה סוערת מתחילת שנות השמונים. הם סיפרו שביידן איים אז על בגין בהפסקת הסיוע לישראל אם לא תחדל ליישב יהודים מעבר לקו הירוק, ושאפילו "דפק בכעס על השולחן".
ביידן הכחיש בתוקף. בנאום בחירות בפני קהל יהודי בפלורידה טען שמדובר ב"מסע הכפשה" וכי מעולם לא איים לקצץ בסיוע לישראל. מסמך רשמי עתיק שצץ השבוע ממעמקי ארכיון המדינה מוכיח שזיכרונו בגד בו. הוא אכן איים על בגין ב־1982. "אני במקרה תומך בפעולה שלכם בלבנון", צוטט הסנאטור במברק סודי שנשלח אז ארצה מהשגרירות בוושינגטון, "אבל מדיניות ישראל בשטחים גורמת נזק. החברים פה לא יקנו את זה. אם מדיניות ההתנחלות תימשך, ישראל לא תקבל 50 קולות בסנאט בעד הסיוע. אדוני ראש הממשלה, רבים מעמיתיי מנומסים ולכן לא יאמרו לך הרבה בּפּנים, אולם בחדרי ההלבשה יגידו".
בגין השיב מלחמה שערה. במברק של השגרירות נאמר שהוא "ציין את תכונותיו של ביידן כאורטור (נואם) גדול", כנראה לא בדיוק כמחמאה, ומיד פצח בנאום בגיניסטי תקיף: "באשר להתנחלויות – לא אקבל איומים. אני גאה כמותך, אינני רועד. נכון שארה"ב תומכת פיננסית בישראל ומוכרת לנו נשק. אנו מודים לה על הסיוע. עם זאת, זכור סנאטור, אין זה רחוב חד־צדדי. אנו שומרים על האינטרס של העולם החופשי במזרח התיכון. לולא ישראל, הייתם שולחים חיילים אמריקנים לאזור. ישראל הביסה את הנשק הסובייטי. זו תרומה חשובה לביטחון המערב ואנו נתחלק אתכם בכך. גם אנו תורמים לביטחונה של ארה"ב האדירה. לכן, אל תאיים עלי בהפסקת סיוע החוץ. אנחנו נעמוד על עקרונותינו גם אם אמריקה תקצץ בסיוע".
שליח ידיעות אחרונות לוושינגטון דיווח למחרת כי בגין אמר לו אחרי הישיבה הגועשת בגבעת הקפיטול ש"בעת הדיון אמש בסנאט, היה ויכוח גלוי לב בין מספר סנאטורים לביני. אינני רוצה לייפות דברים, זה היה ויכוח חריף. לשיא הוויכוח הגענו בעת דברים של סנאטור צעיר בשם ג'וזף ביידן, שאומרים עליו שהוא ידיד ישראל, אך הוא השמיע צעקות עד לב השמיים". כעבור יממה נוספת, עם שובו ארצה, התלונן בגין בישיבת הממשלה על "הצעקן הזה בסנאט, שדפק על השולחן פעמיים". לדבריו, "אני אמרתי לו: 'סנאטור, השולחן נועד לכתוב עליו ולא להכות עליו'".
לפי בגין, ביידן טען להגנתו שגם שר הביטחון הישראלי אריאל שרון דפק על השולחן בעת שביקר בסנאט זמן קצר קודם לכן, ושהוא בסך הכול מחקה אותו. שרון הכחיש: "לא היה ולא נברא". גם השגריר משה ארנס הכחיש (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 24.6.1982).
התייחסות רשמית עקיפה של ביידן עצמו לפגישה הטראומטית פורסמה כעבור שלושה חודשים. היא הכילה חרטה מסוימת. הסנאטור מדלאוור שיגר לשר החוץ גו'רג' שולץ נוסחה להידברות עם ראש ממשלת ישראל, שלדבריו הסיק אותה על סמך "היחסים המורכבים שלי עם מר בגין". ביידן כתב לשולץ: "אילו הייתי בישראל הייתי תומך שם באופוזיציה, אבל אני מודע לכך שהשלטון נמצא בידי בגין. בגין הוא ששולט שם. כל הסקרים מצביעים על כך שבגין ימשיך לשבת בשלטון בחודש הבא, בששת החודשים הבאים, וכנראה גם הלאה. זו עובדת חיים, ולכן, גם אם אין אנו מרוצים מכך, חייבים אנו להתחשב בעובדה הזו" (ידיעות אחרונות, 12.9.1982).
האם הנשיא ביידן, למוד הניסיון, יחיל נוסחה דומה על יחסיו עם בנימין נתניהו והימין הישראלי? יתיישר עם עובדות החיים פה או יתעלם מהן? בחורף 2014 הזדמן לו להאזין בהלוויית שרון לנאומו של מזכ"ל אמנה זאב חבר (זמביש) שהגדיר את ההתיישבות ביו"ש כ"מפעל לדורות ולנצח נצחים", אך בוועידת אייפא"ק 2016 החמיא דווקא לנאום של סתיו שפיר: "ישראל בת מזל שיש לה אותך". הוא גם איחל לה ש"בכנסת יהיה רוב לעמדותייך". שלוש מערכות בחירות רצופות העלו שיש פה רוב דווקא לתפיסה הבגיניסטית המסורתית נגד מדינה פלסטינית ובעד התנחלויות. נציג הימין, ולא סתיו שפיר או תמר זנדברג, שולט היום בישראל. הממשל האמריקני החדש, שוחר הדמוקרטיה, אמור להתחשב בכך.
גם הממשל הישראלי אמור להתחשב. אין סיבה לשנות את המדיניות הציונית ביו"ש רק מפני שהשמאל חזר לשלטון מעבר לים. אפשר להמשיך בתנופת הבנייה. בגין בנה בהתנחלויות על אפם וחמתם של קרטר ורייגן, שמיר בנה בחירוף נפש בתקופת בוש האב, ונתניהו בתקופת אובמה. למרות הזובור של ביידן נבנו עוד אלפי דירות ברמת שלמה ובעומק השטח ביו"ש. המצב המשפטי והמדיני שם נוח פי כמה אחרי שארה"ב של טראמפ הכירה בלגיטימיות של מפעל ההתנחלויות ושל ירושלים כבירת ישראל. חלק גדול ממדינות ערב הבהירו רק לאחרונה שנמאס להן מהעניין הפלסטיני. הדרך לליבן כבר לא עוברת ברמאללה. גם לא הדרך להצלחה נשיאותית של ביידן.
לנשיא האמריקני ה־46 יהיו ממילא אתגרים אחרים לעסוק בהם, בעיקר אצלו בבית. גם אם האינסטינקטים הליברליים יניעו אותו להחיות רשמית את חזון שתי המדינות בפאתי המזרח התיכון, סביר להניח שלא יתאבד על כך. אחרי הכול, הוא לא ברני סנדרס או אליזבת וורן. הוא גם לא טראמפ שבקיץ האחרון התעקש פתאום לכלוא את ההתנחלויות בתוך מפה בעייתית, ומי יודע כיצד היה מתנהל לו זכה בכהונה שנייה. צריך להודות לו מקרב לב על כל מה שעשה למעננו בכהונה החד־פעמית, ולהיערך בקור רוח למחליפו. אנחנו לא ממליכים מלכים בוושינגטון, אך גם לא כפופים להם. 
