באופן מעניין, יש מכנה משותף בין הסקנדלים שהסעירו אותנו בשבועות האחרונים, חקירות נתניהו – המתמקדות כיום במיוחד בעסקאות שרקם, לפי החשד, עם בכירים בעולם התקשורת – ומשבר חוק הגיוס. בשני התחומים ניתנה לגורמים המעורבים זכות וטו בתחום הקרוב לליבם: לחרדים ניתנה בפועל זכות וטו בתחום דת ומדינה, ולנתניהו ניתנה, בהסכם הקואליציוני, זכות וטו בכל הנוגע לתקשורת. זכות הווטו הזאת השחיתה את הנוגעים בדבר, ואפשרה להם להאמין שהם אכן יכולים להרשות לעצמם כל דבר, מופרך ככל שיהיה, בתחום שנמסר לשליטתם הבלעדית. מכאן נובעת מסקנה עקרונית חשובה: אסור שתחום ציבורי יימסר לשליטתו הבלעדית של גורם כלשהו במדינה. שר יכול להיות ממונה על תחום מסוים, אבל האחריות המשותפת של כלל חברי הממשלה צריכה לגרום להם לבחון, ובמידת הצורך לערער, על החלטות בעייתיות הנוגעות לתחומו ופוגעות בכלל הציבור.
בעניין התקשורת, ראוי גם לתת את הדעת לצד השני של חקירות נתניהו. תשומת הלב התקשורתית, ולא במקרה, ניתנת בעיקר לאחריות לכאורה של נתניהו עצמו בעסקאות הללו. אבל מדובר הרי בדיאלוג שיש בו שני צדדים מושחתים, והתמונה המצטיירת לגבי התקשורת אינה טובה יותר, בלשון המעטה, מזו המצטיירת לגבי נתניהו. ממה שפורסם עד כה עולה לכאורה שגם נוני מוזס וגם שאול אלוביץ' היו מוכנים לסחור בכלי התקשורת החשובים שבבעלותם – זה באימפריית 'ידיעות אחרונות' וזה באתר 'וואלה' – כדי להשיג יתרונות עסקיים. מעצרו של ניר חפץ גם חשף מחדש עד כמה חופש העיתונות ב'מעריב' היה בעייתי בתקופה שבה ערך אותו.
המצב הזה מצריך מבט עמוק וכן לגבי שוק התקשורת. מלכתחילה יש ניגוד עניינים מובנה בתחום התקשורת: מדובר בענף שהוא בבחינת שירות ציבורי מהמעלה הראשונה – ולא במקרה הוא מכונה לעתים קרובות בכינוי "הרשות הרביעית", אבל רובו נתון לבעלות של גורמים פרטיים, שרובם מתייחסים אליו כאל עסק שהאינטרס הכלכלי במרכזו. זה יוצר הזניה של התוכן העיתונאי בכלל, העדפת הפופולרי על החשוב, ומה שיותר חמור – הכפפת שיקולי פרסום ואי פרסום לאינטרסים העסקיים של המו"ל. המשבר הכלכלי בשוק התקשורת החמיר עוד יותר את הסתירה המובנית הזו, כשהכניס לשוק התקשורת מו"לים שמלכתחילה לא היה להם שום עניין באחריות לתקשורת אמינה, אלא שהאינטרס העסקי הוא שעמד בראש מעייניהם.
הבנת הבעיה לעומקה מצביעה גם על כיוון הפתרון. את הסתירה המובנית בין תחום שהוא שירות ציבורי ובין הבעלות הפרטית עליו אי אפשר כמובן לפתור באמצעות הכפפת כלל התקשורת לבעלות ציבורית, אם כי הדבר מעצים את חשיבות השידור הציבורי, לפחות לצד כלי התקשורת הפרטיים. אבל הכיוון צריך להיות אימוץ כמה שיותר יסודות ציבוריים בשוק התקשורת.
השינוי צריך להתחיל בחקיקה ופסיקה המעדיפות את חופש העיתונות על זכות הקניין של הבעלים. למרבה הצער, היו בעבר פסיקות של בתי משפט מכובדים בישראל שהעדיפו במפורש את זכות הקניין ויצרו תקדימים של פגיעה בחופש העיתונאי. צריך גם לחזק את מעמדם של הדירקטורים מטעם הציבור בהנהלות כלי התקשורת, כך שבידיהם תישמר המילה האחרונה לגבי ההתנהלות האתית של הארגון. ובעיקר ראוי לתת מעמד סטטוטורי, מעמד משפטי מחייב, למועצת העיתונות כגוף ציבורי שאינו ממשלתי, שכבר ניסח כללי אתיקה טובים למדי (אם כי הם בוודאי דורשים עדכון לנוכח החידושים הטכנולוגיים בתחום), אבל אין לו כוח לאכוף אותם.
באופן מסורתי, אנשי התקשורת – התובעים בקרה מחייבת בכל תחום ציבורי – מתנגדים בתוקף לבקרה כזו בתחום עיסוקם. אפשר להבין את החשש מגורם כלשהו, שהממשלה עלולה להכניס את ידיה לתוכו, ויוכל להתערב בנעשה בעולם העיתונות. אבל החשש הזה היה נכון בעיקר לעידן שבו הסכנה העיקרית לחופש העיתונות באה מצד הממשלה. היום צריך להיות ברור שמדובר במלחמה הקודמת.
הסכנה העיקרית לחופש העיתונות כיום באה לעיתונאים מידי המעסיקים שלהם עצמם. ממילא, זקוקים העיתונאים להגנה חיצונית, שתוכל למנוע מהמו"לים לנצל את כוחם לרעה. ליתר ביטחון, ראוי להגביל את כוחה של מועצת העיתונות כך שלא תוכל להתערב בגורלו האישי של עיתונאי אלא רק להכתיב מדיניות אתיקה, וכן שהחלטותיה יהיו כפופות לביקורת שיפוטית של בג"ץ. אבל התהליך עצמו, של יצירת כלים חיצוניים שיש בכוחם לאכוף מדיניות אתית על כלי תקשורת פרטיים, נעשה הכרח מתבקש.
