"מי שמעוניין לשבת, כדאי לשבת איתו", הצהיר הרב אליעזר מלמד בוועידת התפוצות של מקור ראשון בסיוון תש"ף. "אני לא אומר שאין בעולם רשעים. יש, אבל מי שרוצה ברעת עם ישראל, ממילא לא יבוא. לא צריך כל הזמן לחפש את מי צריך עכשיו לזרוק מהמסגרת".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העליון דן בהסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– עד הסגר השלישי, צריך לנהל שגרת קורונה
חמישה חודשים אחרי שננעלה, ועידת התפוצות הדיגיטלית של מקור ראשון עדיין גוררת הדים, בעיקר בקרב רבנים. למרבה הצער, לא כי הם התרגשו מהשיח על הייעוד המשותף של יהודי העולם כולו, או התחלחלו מרמת האנטישמיות שממנה סובלים אחינו מעבר לים. לא, מכל חמשת ימי הדיונים המרתקים של הוועידה, דבר אחד אינו נותן מנוחה לנפשם: מפגש זום בין הרב אליעזר מלמד, רב היישוב ברכה ומחבר סדרת "פניני הלכה", לבין הרבה הרפורמית דלפין הורווילר מצרפת. מה שהתחיל ברמיזות־נידוי מצד הראשון לציון הרב יצחק יוסף, באומרו כי הרב מלמד "עשה מעשה חמור שלא כהוגן, אחר שאינו הולך בדרך של כל רבותינו שקדמו לנו, ואינו מתבטל כלפי דרך הנהגתם של גדולי הדור", התגלגל לפרסום ענק של "גילוי דעת" תחת הכותרת: "שלא לתת הכרה לרפורמים כלל ועיקר".
שבועות ספורים אחרי שחוג הרבנים הוציא פשקוויל מודרני נגד הרב בני לאו, קיבלנו פרק נוסף בתרבות ההוקעות המעודנות שנכתבות מודעה על גבי עיתון. רשימת רבנים מכובדת ומאכזבת הקדישה מזמנה ומכספה כדי להתנער ברבים מעמדותיו של הרב מלמד, תוך היתממות שאין בכך דבר פרסונלי; אחרי הכול, שמו של הרב לא מוזכר בגילוי הדעת. איך אומרים במאפיוזית מדוברת, להבדיל? זה לא שהנחנו אקדח על השולחן, הוא פשוט היה קצת כבד לנו על המותן.
הרב מלמד ידע למה הוא נכנס. התעקשותו לא להחרים קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות קיבלה ביטוי בכתביו לפני הוועידה של מקור ראשון ואחריה. למעשה, חרמות כאלה היו המניע להשתתפותו ברב־שיח שהתקיים באירוע: "באופן כללי אני לא כל כך משתתף במפגשים, אני נשאר בבית וכמעט לא יוצא", אמר בדיון הבין־יבשתי שהתנהל דרך המסכים. "אבל בשנה שלפני המפגש שמעתי כמה פעמים ביטויים של ביקורות חריפות מדי על הקונסרבטיבים ועל הרפורמים, ומישהו נפגש איתם ואמרו לו 'איך העזת להיפגש'. אז אמרתי – זה לא יכול להיות, אני חייב בהזדמנות הראשונה להיפגש. אני רוצה להכיר… עוד לפני הדיונים, מעניין אותי לדעת איך חיים, מה המסגרת של הקהילה, איך לומדים, מה צורת הלימוד, מה הקשר עם הנוצרים והמוסלמים. ואני בטוח שכל השיחות הללו יחכימו מאוד. עוד לפני שאנחנו חותרים למה להגיע, צריך להשלים קצת פערים".
באומץ לב לא מבוטל אמר למעשה הרב מלמד: אנשים אחים אנחנו. כשהרבה הורווילר הגדירה את הקשר בין זרמי היהדות השונים כאן ושם כ"קשר גיאולוגי, עם שברים", הרב מלמד התעקש על המושג משפחה. "למה אכפת לי מיהודים בצרפת? כמו שאכפת לי מבן משפחה שלי! אני חש שזו משפחה. במקרה הרע – גורל משותף, ובמקרה הטוב – ייעוד משותף. זו פשוט עובדה".
בניגוד למה שנטען כלפיו, הרב מלמד לא יוצא נגד דרך "אבותינו שקדמו לנו", אלא להפך. הוא ממשיך מסורת ארוכת שנים של פולמוסים בין זרמים שונים ביהדות, וכן בין חכמי ישראל לאומות העולם. הם לא הסתפקו בהידברות עם "כאלה שהתרחקו מקיום תורה ומצוות", אלא הלכו על לב המאפליה של הצדוקים, הביתוסים ואחרים. חכמינו היו כנראה בטוחים מספיק בדרכם ובאמונתם, כדי לעמוד מול כל אלה ולהשתתף בוויכוחים איתם. כל כך בטוחים, עד שגם מאות שנים אחרי שבני הפלוגתא שלהם התפוגגו, בחרו חז"ל להכניס לתלמוד את הפולמוסים ההם, כך שיילמדו לדורות.
שנים רבות אחריהם התפלמס הרמב"ם והתמודד בגאון לא רק עם אישים אלא גם עם רעיונות שאתגרו את תפיסת היהדות. הוא לא חמק מכך ולא קבר את השיח, להפך: הרמב"ם דרש מעצמו למצוא להם תשובות. מול מבוכת הדור שלו, הוא היה למורה. זו הייתה דרכם של גדולי ישראל, זה בדיוק מה שהפך אותם לרלוונטיים מאות ואלפי שנים אחרי שעברו מן העולם.
רגע לפני שאנחנו מידרדרים לשרפת ספריו של הרב אליעזר מלמד בעוון הקשבה לרפורמים, או להשמדת כתבי הרב בני לאו בעוון התמודדות עם סוגיית הלהט"בים ביהדות, כדאי שנלמד מההיסטוריה לתוך מציאות חיינו. פתרונות של נידוי והחרמה לא הצליחו להעלים דילמות חברתיות ודתיות. זה היה נכון בעת העתיקה ובימי הביניים, וזה נכון שבעתיים בעידן הגלובליות הטכנולוגית, שדוחפת כל רעיון עד לכף ידנו וידי ילדינו. רב שדואג רק לסביבתו הקרובה, ירשה לעצמו להיסגר בגטאות קהילתיות; רב שלוקח אחריות על האומה כולה, יושב וכותב משנה סדורה בבחינת "דע מה שתשיב".
המושג "גדולי הדור" מתייחס לכאורה למי שגדול בתורה ובעוצמה הרוחנית ביחס לחבריו; אלא שאם רבנים חשובים כל כך ממהרים לנדות ולהרחיק את מה שלא מצוי במקום בטוח בתוך גבולות הגזרה היהודית, הם אולי גדולים ועצומים בתורה, אבל רחוקים שנות דור מהמציאות הקיימת. כדי להיות גדול הדור הנוכחי ולא הדור שכבר איננו איתנו, יש קודם כול להכיר אותו. להכיר בדילמות המלוות אותו, ולהתמודד איתן בראש מורם.
בשעת שבר דתית־לאומית זו, נוכח ביזוי עבודת הקודש שעושה הרב מלמד בהלכה, באמונה ובחיבור לעם ישראל על גווניו ואתגריו, ראוי לנו – לכל הצדדים הנוגעים בקרע – לפרוש ולבכות. "הוא פורש ובוכה שחשדוהו, והם פורשין ובוכין דאמר רבי יהושע בן לוי, כל החושד בכשרים לוקה בגופו". במקום להעמיק את הקרע, ראוי לנו להיאחז בנקודת החיבור היהודית המרגשת שבינינו, זו שקוראת בגאון מכל רחבי העולם: השם אלוקינו השם אחד.
אז גם נוכל לקרוא כולנו בקול רם ואחיד: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
