כל אחד מכיר את הרגע שאתה עוזב מקום עבודה שבילית בו כמה שנים. יש שני סוגים של פרידות ממקומות כאלה, וההבדל תלוי בדבר אחד: האם אוהבים אותך ומצטערים שעזבת, או שלא סובלים אותך. אם לא סובלים אותך, כנראה שהפרידה תסתכם בהרמת כוסית של יין מבעבע זול ליד כמה צלחות ביסלי ואפרופו. אבל אם אוהבים אותך ייתכן שתזכה באירוע המבורגרים לכל המשרד עם בירות, ויסקי ומצגת עם כל הרגעים המרגשים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עד הסגר השלישי, צריך לנהל שגרת קורונה
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
נדמה לי שבשבוע החולף זכינו לראות איך מדינת ישראל עורכת את שתי מסיבות הפרידה הללו במקביל. ברוב חלקי העם הייתה תחושה שטראמפ הוא לגמרי מישהו שלא היינו רוצים שיעזוב את המשרד שלנו. בכל סקר זכה טראמפ לאהדה שחרגה מגבולות מלחמת הימין־שמאל הנהוגה בארצנו. אם היו נותנים לנו להכין מצגת עם הרגעים הטובים שלנו יחד היא הייתה כוללת לא מעט שקפים שבהם הג'ינג'י מפרגן לנו באיזו שגרירות חדשה, הכרה בריבונות שלנו בקמ"ר אחד או שניים, או פשוט בהבחנה קלילה בין טוב לרע.
מצד שני, ברוב אולפני הטלוויזיה ראינו פרידה מהסוג השני. אפרופו וביסלי, יין זול, ולפעמים אפילו התנהגות שמזכירה את הסצנה המפורסמת מהסרט "אייס ונטורה" עם ג'ים קארי, שבו ונטורה נפרד בעצב מהחברים במנזר בו שהה כמה שנים, וברגע שהוא יוצא מהדלת הם פוצחים בחגיגת הוללות.
חלומות אליפות
השמחה באולפנים מובנת – הם מתעבים את האיש, ובבחירה בין "מה טוב לישראל" ל"מה יגרום לנו להרגיש טובים יותר מרוב האנשים בישראל", אין לאוחזי המיקרופונים שום התלבטות. אבל בניגוד לפוליטיקה הישראלית הרוויה באמוציות ושורשים היסטוריים, במקרה של טראמפ קשה להבין את הסיבה לחגיגה הגדולה. האיש הוא לא בדיוק הסיגר הכי קובני בקופסה – הוא גס, לפעמים יש לו התבטאויות שהשם ישמור, ולא בטוח שהייתי מחתן את הבת שלי איתו, גם כי היא בת שלוש וגם כי בואו, אבל כבר שבוע אני שואל את עצמי: למה לעזאזל הם כל כך שונאים אותו?
מילא אם האיש היה מעביר פה החלת ריבונות על כל הארץ. הייתי מבין. זה צעד שיכול להיתפס כ"ימני". אבל רבאק, האיש כולה העביר שגרירות לבירתנו ההיסטורית והביא שלושה הסכמי שלום (בינתיים) עם מדינות שפעם לחשו לנו דברי אהבה רק בדירות מסתור.
אז מה, זה היחס לנשים? ביל קלינטון היה פה אליל, אבל עשה דברים שטראמפ לא התקרב אליהם והיו גוזרים את דינו למוות ציבורי אם היו מתחוללים היום.
אולי זה הפייק ניוז? נו. אם רק עובדות מוצקות היו עוברות מסך בישראל, מהדורת החדשות הייתה מסתכמת ב"ערב טוב" ואחריו כתבה של נגה ניר נאמן על יופיים של חופי איי סיישל.
הקורונה? טראמפ הוא בערך הניגוד המוחלט לנתניהו בכל מה שקשור למדיניות המאבק במגפה. אם אתם שונאים את המדיניות של שניהם, זה כנראה לא בגלל הנגיף.
אז מה גורם לאיש חדשות מערוץ טלוויזיה ישראלי לפזז בשמחה במסיבת רחוב ספונטנית באמריקה החוגגת את לכתו של השטן הכתום?
נדמה לי שהרבה יותר משהם שמחו מהפסדו של הטראמפ – והם שמחו מאוד, שלא תטעו – הם בעיקר דמיינו את זה קורה כאן. מי שהביט לעומק בעיניו של ערד ניר בליל הכרזת הניצחון לא היה יכול לא לדמיין אותו קופץ לבריכה בכיכר רבין ביום ששנוא נפשו יצא מבלפור. כמו אוהדים של קבוצת כדורגל שרואים חגיגות אליפות של קבוצה אחות בארץ אחרת, הם לא יכולים להימנע מלדמיין את הקפטן שלהם חוגג באותה צורה. רק חבל שכבר המון שנים אין להם כל כך קפטן.
מי שיבוא בחלום
אם לא הספיקה הפרידה העולצת מהחבר הכתום בבית הלבן, הגיעה במהלך השבוע עוד פרידה – מסאיב עריקאת, אחד מחסידי אומות העולם הגדולים ביותר שידעה המדינה הזאת, לפחות על פי ההספדים בטוויטר.
כך כתבה שלי יחימוביץ', עד לא מזמן חברת כנסת בכירה במפלגת העבודה, נו זאת שהקימה את המדינה, על הפסדו של טראמפ: "שלום שלום ואל תבוא לי בחלום. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נפטרנו מאידיוט מופרע ושקרן, שבז לכל מה שצודק ונכון וחיבק כל מה שרע ונתעב. נרקיסיסט ומגלומן, מיזוגן, מטרידן וגזען, שאיים לדרדר את כל הישגי השוויון והקדמה לעידן האבן. צל כבד הוסר מעל העולם, הללויה".
מעודן, אני יודע; יש יגידו "בריטי". אם תשימו לב למילים, ב"חיבק את כל מה שרע ונתעב" היא מתייחסת כנראה גם לכם, שכן אי אפשר להכחיש שהאיש חיבק גם אותנו.
אבל מה כתבה אותה יחימוביץ' על סאיב שינדלר? אנא הכינו ממחטות: "סאיב עריקאת שנפטר כעת בישראל עלול להיות מאחרוני המתונים הפלסטינים הדוגלים בהידברות ובמסלול המדיני. נפגשתי איתו, היה איש מתון, משעשע ואינטליגנטי. אמר לי פעם, אם את, זהבה גלאון או ציפי לבני הייתן מנהיגות את ישראל, כבר היה שלום. אם צדק או לא, מצטערת על מותו ומשתתפת בצער משפחתו".
האחד העביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, האחר ייחל לשחרור ירושלים מידי היהודים; האחד עשה רבות כדי למנוע מאומה שמנהיגים אנשי דת מטורפים להגיע לפצצה גרעינית, האחר היה חבר בממשלות פלסטיניות ששלחו מחבלים להתפוצץ ברחובות ישראל; האחד זכה לאהדה של יותר מ־70 אחוזים מהציבור בישראל, האחר לא.
שתי פרידות כל כך שונות. ישראל איבדה את אחד מגדולי ידידיה אי פעם, אבל אנשי השמאל בטוויטר לא ממש הבינו מיהו. אז דונלד, אני מצטער, רוב העם בישראל אוהב אותך אבל כדי לקבל חיבוק מהמורמים מעם תצטרך להיות עוין הרבה יותר. רק ככה מקבלים פה להתראות, חבר.
