אם הייתי צריך לבחור ציוץ אחד לסכם את כול הטור הייתי בוודאות בוחר בציוץ הזה של שמרית מאיר:
ואם הייתי חייב להוכיח שמה שמאיר כתבה גם נכון הייתי מצרף את הציוץ הבא:
הריבוע הכחול במפה שמתיישב בדיוק על העיר הראשונה שבה יושבים רבים מהצייצנים, שייך כמובן לתומכי ג'ו ביידן בישראל. למודי הטראומה מ-2016 נאלצו אומנם לחכות כמה ימים לפני שפצחו בחגיגות אבל מהרגע שזה היה נראה גמור אי אפשר היה לעצור אותם.
הסנגוריה היחידה שאפשר ללמד עליהם היא שהם לא ניצחו בישראל כבר למעלה מעשור, אז פרץ הלגלוג על הימין בישראל חיכה המון המון זמן והתפרץ גם אם מדובר בניצחון בארה"ב. מבחינה זו באמת אי אפשר להאשים אותם ואפילו אפשר להניח שאם זה היה הפוך החגיגות היו מלגלגות לא פחות.
והיו גם כאלה:
אני אהיה בנאדם בוגר ולא אחגוג בקול רם ליד טראמפיסטים כמו שהם חגגו פה כמו ילדים בני 6 לפני ארבע שנים.
אבל לא היום. pic.twitter.com/preVFU5Dz0
— Noa Angel (@Noa_Angel1) November 7, 2020
והיה גם את מאור הגולה, המצפן המוסרי, שהתפנה מעיסוקיו הבוערים כמו ריאיון עם עינת שרוף שיצאה ממסכה של מלפפון חמוץ או קמפיין ההלבשה התחתונה של הדוגמנית התורנית, והפיץ את תורתו החשובה לעולם:
ואחרי שאמרנו את זה, נגיד תודה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב ונראה איך מרוב התלהבות על הנשיא שהפסיד הצייצנים שכחו את מה שהם עצמם כתבו או עשו במהלך השנים:
והדוגמה השנייה שמדברת על תרבות השקר:
אם אתם מנסים להבין מה באמת הפריע לצייצני השמאל הישראלי בטראמפ, אחרי הכל הבן אדם שמר על ישראל כאילו היא המדינה ה-51 – העביר את השגרירות לירושלים, תקע את הסכמי הגרעין עם איראן, הכיר ברמת הגולן ודחף הסכמי שלום עם מדינות ערביות – גם אם הוא גס רוח או לא "נשיאותי" כמו קודמיו, הנה סיבה מספר אחת:
והנה סיבה מספר שתיים:
מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא שיש אנשים שכותבים את זה במפורש. כמו מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון, רמי הוד, שמעיד על עצמו שהוא מאמין במדינת רווחה יהודית ודמוקרטית שכל אזרחיה שווים. אבל נראה שיש לו פרשנות אחרת למה היא דמוקרטיה – מבחינתו אם ארה"ב תתערב עכשיו, יהיו אזרחים שהפתק שלהם יהיה שווה פחות:
אז אלו שתי הסיבות העיקריות. הסיבה השלישית היא כמובן שמחה לאיד, אבל על זה, כבר סיכמנו, לא נשפוט אותם הפעם.
הקארמה בטוויטר היא נפלאה לפעמים. אחרי כמה ימים שבהם עיתונאי ושמאלני ישראל צייצו "ברוך שפטרנו" על אחד הידידים האמיצים ביותר של מדינת ישראל, מת אחד מבכירי אש"ף, סאיב עריקאת. אם נחזור לציוץ הראשון של שמרית מאיר שקבע ש"טוויטר זה ססמוגרף נהדר לדעת הקהל בישראל, רק הפוך", הכלל הזה נכון בהחלט גם פה. ברור לי, בלי אףם סקר או מחקר מדעי, שרוב אזרחי ישראל לא התבאסו אפילו לשניה ממותו של עריקאת. אני אפילו יכול לתאר לעצמי שרוב לא קטן אפילו מלמל לעצמו איזו מילת שמחה קטנה. הרוב ראו בו אויב למרות עשרות שנים של שטיפת מוח על האמיצים שעושים איתנו "שלום".
וזה באמת היה מופלא לראות איך בועת הטוויטר נפרדה ממי שתמך בטרור, מימן רוצחי יהודים וכל פיגוע היה בשבילו קידום מדיניות. גם בלי ההשוואה לטראמפ.
"יהי זכרו ברוך". לא פחות.
זוכרים את שלי יחימוביץ' ורשימת ה"מחמאות, שחילקה לטראמפ וכתבה "ברוך שפטרנו מעונשו של זה"? ככה היא נפרדה מעריקאת:
אבל למה להתאמץ כשיש צייצנים חרוצים שטרחו לסכם:
ועוד דרך להציג את הדברים הייתה של אליחי בן ישי, אחיה של רות פוגל הי"ד:
על פערי שפה וסמנטיקה
יש דיונים בטוויטר שמתחילים מפערי שפה. כולם מדברים וכותבים בעברית אבל יש פערים תרבותיים שבאים לידי ביטוי ויוצרים סיטואציות משעשעות. שירית אביטן כהן מגלובס ולשעבר הכתבת הפוליטית של מקור ראשון צייצה את הציוץ הבא:
כל מי שטיפה מכיר את הניבים שמגיעים מהמקורות לא התרגש אבל היו כאלה שקראו את זה אחרת:
ולא הייתי לועג להשכלה הכללית שלו פה אם היה כותב "פאדיחה" או מוחק, אבל ברייטמן לא רק לא מכיר ציטוטים ממסכת סנהדרין, הוא גם לא מכיר את המילה התנצלות.
אבל אלה לא רק ציטוטים מהגמרא. לפעמים זו גם סתם בחירה במילים שכבר אסור להשתמש בהן. אז כשזה בערוץ 20 זה נראה ככה:
מקסים לראות את ארי שמאי עומד על העקרונות שלו https://t.co/Tbk1PVpgu3
— Matan Amir (@matan_amirr) November 8, 2020
ולפעמים אפילו אחת המייצגות הבולטות ביותר של תרבות הפוליטקלי קורקט יכולה ליפול:
ויש כאלו שמנסים בכוח לשנות את המציאות דרך השפה. באמת לא ברור למה היא מסכימה לחיות במדינה כזו:
הנה עוד דוגמה:
ולסיכום, אבישי עברי שם את האצבע על הנקודה: מתי משתמשים בביטויים מסוימים ואיך יוצרים דרכם מציאות:
שרשור השבוע
יעל שבח, צייצנית שהצטרפה לטוויטר לפני 7 שנים אבל רק בחודשים האחרונים צברה תאוצה והחלה לצייץ בקביעות להנאת עוקביה, יכולה לספק למדור הזה שרשור מעניין מדי שבוע. זה מנהג די קבוע אצלה לזרוק שאלה לחלל הפיד וליהנות מהתגובות של הצייצנים שמשתפים חוויות ופעולה:
באופן טבעי רוב החוויות היו לקוחות מעבר לים:
אבל היו גם חוויות מישראל:
ויש כאלה ששילבו:
משהו קטן וטוב
השבוע נפטר אחד מפוסקי ההלכה החשובים בארה"ב, רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, בנו של הפוסק הנודע, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.
אריה ארליך, עורך המגזין החרדי "במשפחה", צייץ שני סרטונים של התנהגות יום יומית, שמדייקת ומדגימה היטב את המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה".
זהו הגאון רבי דוד פיינשטיין זצ"ל, בנו הגדול של הפוסק הנודע – הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובעצמו אחד מגדולי פוסקי ההלכה בארה"ב החרדית.
הוא התנהג בפשטות כזו – שממש עד לאחרונה (גיל 91) היה הולך לסופרמקט בכל יום חמישי ועורך לבדו קנייה לכבוד שבת קודש.
אמש נפטר. יהי זכרו ברוך. pic.twitter.com/CLIscFcT6u
— אריה ארליך A. Erlich (@AryeErlich) November 8, 2020
והנה עוד סרטון אנושי מרגש במיוחד: רבי דוד פיינשטיין, גאון הדור של אמריקה החרדית – מסייע לאשתו להיכנס לקדמת הרכב (Lady is first), סוגר לה את הדלת, ורק אז מתיישב מאחור.
המידות, גדלות האדם, ענקות הקומה – נבחנות קודם כל בהתנהגות בבית, עם האשה והילדים.
ערגה לדור טהור. pic.twitter.com/qWMRqvhPNU— אריה ארליך A. Erlich (@AryeErlich) November 8, 2020
