אומרים שאחרי כל מלחמת עולם חל מהפך משמעותי. אחרי מלחמת העולם הראשונה נעלמו האימפריות הגדולות, נקבעו גבולות מדינות אירופה והמזרח התיכון והחלה תפיסה של הגדרה עצמית. היה גם ברור שלכוח הכלכלי ולעוצמה התעשייתית יש חשיבות לפחות כמו הצבאית.
אחרי מלחמת העולם השנייה כל התפיסה הקולוניאלית שקעה, העולם נהיה יותר שוויוני והטכנולוגיה התפתחה בקצב מהיר. אנשים הגיעו לירח, נוצרו מקורות אנרגיה חלופיות לשריפת הפחם ונפתח העידן הגרעיני.
הקורונה מייצרת סוג של מלחמת עולם, לא מדינה מול מדינה אלא כל העולם מול נגיף קטלני שלא מבדיל בין טובים לרעים, בין צעירים למבוגרים. אז מה צפוי לנו עכשיו אחרי מלחמת העולם השלישית?
על כל הבעיות והקשיים והאתגרים שמלחמת העולם "השלישקורונה" משפיעה עלינו אין לי מה להוסיף. כל אמצעי התקשורת מדברים עליהם וכל היועצים והמומחים לא מפסיקים לנתח אותם מכל כיוון. אני רוצה להתמקד בעולם הבא, בעולם החדש שיבנה, ואני מאמינה, כמו רבים אחרים, שאכן יהיה עולם כזה. כאשת עסקים בעולם הסחר אני רוצה שואלת את עצמי: איך יראה עולם הריטייל? אילו מקצועות יצמחו ואלו מקצועות ייעלמו? ואיך ינהלו את העולם החדש.
עולם הריטייל לדעתי יעבור את המהפכה הכי משמעותית. אם עד לפני תקופת הקורונה היינו רוכשים את רוב המוצרים בחנויות ורק מידי פעם מבקרים באיזה אתר סחר ומנסים לקנות פה ושם אונליין, אז הקורונה הפכה לגמרי את היוצרות לכן אני מאמינה שבשנים הקרובות חנויות רבות תעלמנה, רוב הקניות יעשו באונליין ורק פה ושם ילכו לקנות בחנות רחוב. בעלי הקניונים יהיו חייבים לשנות את התפיסה ולמצוא שירותים אחרים שניתן יהיה להציע, יותר לבילוי, הנאה ומילוי צרכים של הציבור להיות ביחד. אני רואה את הקניונים הופכים להיות מרכזי בילוי כשבילוי הוא לא קניות אלא צריכת הנאה ותרבות. חנויות ספרים יהפכו לחדרי קריאה, חנויות המשחקים יהפכו לחדרי משחקים, חנויות הבגדים יהפכו לסטודיו של סטיילינג, חנויות היין יהפכו למרכזי מבקרים נקודתיים עם הרצאות וטעימות, וכך הלאה. אחרי הקורונה אנשים יחפשו לצאת החוצה, אך אם בעבר יצאו לעשות שופינג אחרי הקורונה יצאו לעשות חוויה והנאה משותפת.
בעלי עסקים שימכרו רק סחורה שלא שלהם כמו ספרים, צעצועים, בגדים וכו', יהיו אלה שייעלמו הכי מהר והכי הרבה. היצרנים יבינו שהם יכולים לוותר על הקמעונאים, לשמור לעצמם רווחיות יותר גבוהה מצד אחד, ומצד שני יוכלו לשמור יותר על המותג שלהם בדרך שהם מאמינים בו כי הם מתקשרים בשפה שלהם עד לפתח בית הלקוח. רק בעלי עסקים שיהיו מבוססים על מקצועיות ספציפית כגון אבחון, בדיקות, טיפולים וכדומה ימשיכו לפעול.
מקצועות כמו מוכרנים בחנויות ומלקטים ירדו דרמטית ולעומתם יעלו כמובן אנשי שרות לקוחות ושליחים. המקצועיות תהפוך להיות התו תקן להצלחה. הלקוחות עוד היום סבלו משרות לקוחות לקוי או איחורים במשלוחים, כבר לא יהיו סובלניים יותר וידרשו שרות הרבה טוב יותר.
כמובן שמעל לכל מקצועות הדיגיטל למינהם, איקומרס, ניהול תוכן, בניית אתרים, שווק דיגיטלי וכדומה, יהיו מקצועות נדרשים בכל עסק, לא משנה אם גדול וקטן. עכשיו יותר מתמיד חווית הקניה תצטרך לעבור לזירה הדיגיטלית. ואם אנו מפנים את הזרקור פנימה, לתוך העסקים עצמם, גם שיטת הניהול תשתנה. אם בעבר היה ארגון היררכי, שמתמקד במשימות ובתוצאות בלבד ולא בעובדים עצמם, הקורונה דואגת לשנות את התפיסה. אם בתקופה הפרה-היסטורית, כלומר פרה-קורונה, כלם היו צריכים להגיע לעבודה 8-5 או 9-6 והמנהל צפה בעובדים וראה מה עושים, היום המצב השתנה ועובדים רבים עובדים מהבית., פתאום המנהל לא יכול לבדוק באופן אישי כל עובד מתי הגיע ומה הוא עושה. יש פה צורך גבוה של אמון הן מצד המנהל, שיאמין בעובדיו, והן מצד העובדים שיהיו אמינים מול המנהלים. מנהלים שהשכילו לייצר בארגון תחושת אמון מול העובדים שלהם עוד לפני הקורונה, שיצרו מחויבות ומעורבות של העובדים, אכפתיות ורצון לתת מעבר, זוכים היום בעובדים שממשיכים עם הקו הזה גם כשהם עובדים מהבית. ואילו המנהלים שעדיים החזיקו ב"שוט" וניהלו ממקום של יצירת מרות ופחד עם פחות התחשבות, עכשיו כשהעובדים שלהם רחוקים מהם הם "רחוקים" תרתי משמע משום שהמחויבות שלהם פחותה ומן הסתם התפוקה יורדת.
אז אם לפני הקורונה דיברו על חשיבות הניהול המחבק, הקשוב והמכיל, ממקום של "New Age", היום בעיני זה "Must" ומי שעדיין מחזיק בשוט – הגיע הזמן שיכניס אותו למגרה ויפתח גישה חדשה.
