בכל אחד מביקורי המולדת שלי, עת שימשתי כקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק, הייתי פוגש את ראש הממשלה בנימין נתניהו. זכורה לי אחת מן הפגישות הראשונות הללו, בסוכות תשע"ח, פחות משנה לאחר תחילת כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב. את חטאיי אני מזכיר: הבעתי לפני ראש הממשלה את חששי שהמדיניות שהוא קבע בפועל, של "התמסרות" טוטלית לממשל הרפובליקני בבית הלבן, תגבה מאיתנו מחיר כבד בעתיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
– תיבת פנדורה משפטית: ראיון עדים על ידי הפרקליטות לפני המשפט
אך באחת הפגישות המאוחרות יותר, כעבור כשנתיים, הודיתי שמדיניות זו הניבה לישראל דיבידנדים כמעט דמיוניים, מעל ומעבר לכל מה ששיערתי: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, הפרישה מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות קשות על המדינה השואפת להשמדת ישראל, ההכרה בלגיטימיות ההתיישבות היהודית ביו"ש, התיווך בהסכמי השלום עם מדינות ערביות ועוד כהנה וכהנה. עם המחירים העתידיים – נתמודד, אמרתי לראש הממשלה.
איש לא חשב שלעולם חוסן, ושהמפלגה הדמוקרטית לא תשוב בשלב כלשהו להגה השלטון האמריקני. גם בנימין נתניהו לא. אך תפקידו של הקברניט הוא לשקול רווח והפסד, הזדמנויות וסיכונים – ולקבל החלטה מושכלת. גם אם לעיתים הרגשתי נבוך מעט מן המחוות הישראליות לדונלד טראמפ, כמו למשל קריאת יישוב על שמו בעודו חי ומכהן, סברתי שהמדיניות ככלל נכונה. ואילו אני עצמי, שכיהנתי בניו־יורק הדמוקרטית ושבראש ארבע מתוך חמש המדינות שאליהן הייתי מואמן כיהנו מושלים דמוקרטים, ניסיתי להכין את הקרקע ליום יבוא או "למזער נזקים" עתידיים באמצעות קיום קשר הדוק עם בכירי המפלגה הדמוקרטית.
עת חילופי השלטון בארה"ב הגיעה, אולי מוקדם מהצפוי או הרצוי בישראל. געוואלד איננה מדיניות או אסטרטגיה, ועלינו להביט נכוחה אל המצב שנוצר עתה ולהיערך בהתאם. ייאמר מיד: בהינתן שהמפלגה הדמוקרטית שבה אל הבית הלבן, ג'ו ביידן וקמלה האריס הם בין הצמדים הטובים ביותר שיכולנו לצפות להם, אם לא הטוב שבהם. בשבוע שבו אנו מציינים 45 שנה להחלטה הנואלת של העצרת הכללית של האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות, ראוי לזכור שג'ו ביידן מגדיר עצמו בפומבי ובגאווה כציוני, גם אם יש להניח שהוא לא משייך עצמו לאסכולה הז'בוטינסקאית דווקא.
החשש מכניסתו לחדר הסגלגל של מי ששימש שמונה שנים כסגנו, הנאמן יש לומר, של ברק אובמה, מובן. אך אני מרשה לעצמי להעריך שנשיאותו של ביידן בכלל, ובענייני ישראל בפרט, תהיה דומה יותר לזו של ביל קלינטון מאשר לזו של אובמה. גם עם קלינטון היו חילוקי דעות ומתחים, בוודאי באותו חלק מכהונתו שבו הימין שלט בישראל. אך ההבדלים בין השניים היו מהותיים.
פס צר למזרח התיכון
זאת ועוד: יש לזכור שג'ו ביידן חוזר לוושינגטון בתקופה שבה ענייני הפנים שולטים לחלוטין על תשומת הלב של הציבור ועל המערכת הפוליטית האמריקנית, וכמעט שאינם מותירים מקום לענייני חוץ. המאבק בקורונה, המשבר הכלכלי והתעסוקתי, רפורמת מערכת הבריאות, הפילוג החברתי והמתח הבין־גזעי – מותירים לנשיא רוחב פס צר מאוד לעסוק בענייני המזרח התיכון.
הבנייה ביו"ש שוב תצטרך להיעשות בזהירות ובתחכום. תקוותי היא שבנייה בירושלים לא תהווה נושא למשבר, כפי שהיה בזמן אובמה
על כן, זהותו של מזכיר המדינה, הלא הוא שר החוץ, תהיה הפעם משמעותית במיוחד. חלק מן השמות המוזכרים מעודדים, חלק מעודדים פחות. ובכלל, אולי ההחלטה האסטרטגית הראשונה שג'ו ביידן יצטרך לקבל כבר בימים הקרובים – ואולי כבר קיבל אותה בנפשו פנימה – היא אם יפנה למרכז, להבנות ולהסדרים פרגמטיים עם הרפובליקנים המתונים שאולי ישלטו בסנאט (את זה נדע סופית רק בינואר, אחרי סבב בחירות נוסף לשני מושבים בג'ורג'יה) או שמא יפנה שמאלה לשיתוף פעולה עם האגף השמאלי במפלגתו, שהפעם – להבדיל מ־2016 – "התנהג יפה", היה שקט לאורך מערכת הבחירות, הצביע עבורו ותרם לניצחונו. להכרעה זו תהיה משמעות אדירה מבחינתנו.
אין לטעות: בכל מקרה, "גן העדן עלי אדמות" שידענו בארבע שנות שלטונו של הנשיא טראמפ בא אל קיצו. מי שמצפה שלא יהיה שינוי ביחסים בין הבית הלבן לקריית בן־גוריון – דינו להתאכזב. אך אני מאמין – ובוודאי מקווה – שגם מי שחושב שאנחנו עומדים בפני קטסטרופה, "יתאכזב לטובה". הבה נבחן את הסוגיות המרכזיות אחת לאחת.
גם אם הנשיא ג'ו ביידן יהיה עסוק ראשו ורובו בענייני פנים, הוא לא יוכל – וכנראה גם לא ירצה – להתחמק מגיבוש מדיניות וקבלת החלטות בתיק האיראני. השעון מתקתק, האירופים ילחצו וההחלטות תתקבלנה. אין ספק שביידן יחתור להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015, ושממנו פרשה ארה"ב כשלוש שנים אחר כך. כל נשיא דמוקרטי היה נוהג כמוהו. השאלה הגדולה היא אם ביידן יחזור להסכם כמעט "כמות שהוא", או שמא יפתח במו"מ קשוח מול האיראנים לעדכון ההסכם, למשל בעניין תאריכי התפוגה ("סעיפי השקיעה", בז'רגון הדיפלומטי) ונושאים נוספים שלא היו מהודקים בהסכם המקורי או שלא נכללו בו (טילים בליסטיים, מימון טרור וכדומה). הברית הגלויה עתה בין ישראל למדינות המפרץ תוכל ליצור חזית דיפלומטית מאוחדת כדי ללחוץ על הממשל ללכת בדרך השנייה. מעניין יהיה לראות גם אם האמירה הישנה כלפי איראן, "כל האופציות על השולחן", תזכה לחיים מחודשים.
בנושא הפלסטיני מדיניותו של ביידן תהיה שונה מאוד מזו של טראמפ, אך לא בטוח שהסוגיה תזכה לטיפול אינטנסיבי. שגרירות ארה"ב תיוותר בירושלים, אך ייתכן שמחלקת המדינה תחתור להקים מחדש את הקונסוליה הכללית בירושלים שמוזגה לתוך השגרירות. ישראל יכולה וצריכה להתנגד לצעד זה משלל נימוקים. משרד האינטרסים הפלסטיני בוושינגטון ייפתח כנראה מחדש, וישראל לא תוכל לעשות בעניין שום דבר משמעותי.
ועתה לעיקר: "תוכנית המאה" תיגנז ב־20 בינואר 2021, כשג'ו ביידן יושבע לנשיא, ותהפוך להיסטוריה. אבל תוכניות מדיניות, גם אם הן מוכנסות עמוק אל תוך מגירה נידחת, לרוב אינן נופחות את נשמתן. הפרמטרים של קלינטון ומכתב הגושים של בוש הם רק דוגמאות לתוכניות שנגנזו אך רוחן עוד מרחפת ממעל. במקום תוכנית טראמפ נחזור לעמדה האמריקנית המסורתית של שתי מדינות לשני עמים, אבל במציאות שונה מאוד. הערכתי היא שביידן מבין שסיכויי ההצלחה נמוכים, ועל כן לא יפנה אליה זרקור. הבנייה ביו"ש שוב תצטרך להיעשות בזהירות ובתחכום. תקוותי היא שבנייה בירושלים לא תהווה נושא למשבר, כפי שהיה בזמן אובמה.
ולבסוף, בנושאים הביטחוניים הסיוע ושיתוף הפעולה יימשכו כפי שהיו. בסופו של דבר היה זה ממשל אובמה־ביידן שהעניק לישראל חבילת סיוע ביטחוני חסרת תקדים של 38 מיליארד דולר בעשור, שעודנה מתבצעת.
אני מאמין שבוודאי יהיה שונה, לעיתים מאתגר, לפרקים אפילו קשה, אבל בסך הכול? יהיה בסדר.
