מתווכי החדשות רוצים להפוך לצנזורים שלהן

לפעמים אדם צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין, אבל כן: אחרי הבחירות בארה"ב החלו לצוץ בישראל הצדקות בדבר הזכות, שלא לומר החובה, של התקשורת האמריקנית להשתיק את הנשיא טראמפ – ובמוצהר או במשתמע גם את נתניהו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העליון דן בהסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה
– בנט: מותר לשים בצד דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלסטינית
– עד הסגר השלישי, צריך לנהל שגרת קורונה

כל עוד היה מדובר בשולי הרשתות החברתיות, ניחא. אפשר היה לייחס את הכשל האנטי־ליברלי הזה לבורות שגרתית. אלא שבמהרה קפצו בהתלהבות על עגלת הצנזורה חלק מעיתונאי ישראל, אלה שאמורים להיות אמונים על חשיבות חופש הביטוי והדיווח החדשותי, והסבירו בסבר פנים רציניות שאכן, הם כאן כדי להשתיק נבחרי ציבור.

כך למשל ייחל רביב דרוקר בעיתון הארץ שהדבר "ייתן ביטחון ועוצמה לתקשורת הישראלית לנהוג בנתניהו כפי שנהגה התקשורת האמריקנית בטראמפ… לא להעביר כל נאום בשידור חי, לקטוע נאומים כשנתניהו מתחיל לדבר על 'תיקים תפורים'… בלי לספק שמץ של ראיה. אולי, רק אולי, טוויטר תיישם את המדיניות האמיצה שלה גם על הציוצים של נתניהו וחבורתו".

נדב איל צייץ: "אם משהו הוא טענת כזב ושקר או בלתי מוכחת, רצוי לא להשמיעה… השירות שאנחנו מעמידים לצופים הוא לא רמקול שדרכו אפשר לצרוח כל קללה, כזב ושקר". לטובת איל נציין שסייג את הדברים בכך שלדעתו כן צריך להשמיע את נשיא ארה"ב, אבל מיד אחר כך להסביר שמדובר בשקרים.

הגבתי לדברים בטוויטר, בטענה שבמסורת הליברלית השקר איננו מדאיג כמו אנשים שבטוחים שהאמת ברשותם בלבד, ודורשים שאחרים "יוכיחו" את טענותיהם בפני טריבונל סמכותני כדי שיורשו לבטאן. למעשה, המסורת הליברלית והדגש שלה על חופש הביטוי נוסדו בתגובה לגישה הטיראנית והקנאית הזאת. כדי להוסיף "ראיה" ו"הוכחה" ציטטתי אחד מאבות המסורת הליברלית במאה ה־19, ג'ון סטיוארט מיל.

לדבריי הגיב עיתונאי נוסף, אטילה שומפלבי, שסובלנותו של מיל כנראה זעזעה אותו: "וואו, איזו זוועה ליברלית: דרישה להוכיח האשמות. ראיות כדבר נורא. עובדות כפשע. אמת כחילול קודש… המסורת השמרנית מבוססת, כפי שמוכיחים מהדהדיה ומנהיגיה, על תרבות של שקר ורפטיציה של כזבים, ובבסיסם אמונות רליגיוזיות מופרכות".

כפי שמעידים הדברים, שומפלבי מאמין בחופש ביטוי כמו קומיסר מצוי בבריה"מ, ומידת אי־הבנתו בליברליזם גובלת רק בצביעותו: בזמן שהוא מגבה באדיקות את דיקטטורת ההשתקה שצצה בשמאל, הוא מייחס לימין הליברלי את כל מאפייני הדת הפרוגרסיבית שהוא מגן עליה. שומפלבי כמובן לא לבד, קומיסרים תמיד באים בקבוצה; השמאל מכיל בהבנה מרובה את השתקת טראמפ ואת הדרישה להשתיק את נתניהו. חופש ביטוי? לא לימין.

מונופול האמת

כדי להבין את עומק הכשל של "עיתונאינו", מן הראוי לשים לב לסיבה שנותנים הפוליטרוקים של התקשורת: כדי שיסכימו להשמיע טענה ציבורית, צריך לספק להם "הוכחה" או "ראיה". איזו צביעות, איזו היתממות מזויפת. הרי כשנוח לה, לתקשורת אין שום בעיה להדהד בעוז אוסף אינסופי של דיווחים לא בדוקים, שקרים לאינספור, וסיפורים שהדליפו מקורות אינטרסנטיים, שאין לאנשי התקשורת שום דרך לוודא.

זו איננה ביקורת, זה בסדר גמור. התקשורת אמורה להשמיע את הטענות של אנשי ציבור, וכולנו נחכה בסבלנות עד שתהיה חקירה אובייקטיבית של גורם בלתי־תלוי שתבדוק אותן, או שסתם נגבש דעה בעצמנו. כך אמורה העיתונות לנהוג, כך מתחולל דיון ציבורי.

אבל כשהעיתונאים הופכים ממתווכים לשופטים, כשהם מתחילים להאמין שהם אַמת־המידה לאמת, המשחק משתנה. מבמה ציבורית לחשיפות, ידיעות, דעות שונות ודיון, התקשורת הופכת את עצמה לטריבונל אינקוויזיטורי.

מדובר בכשל משולש. ראשית, מה לעיתונאים ול"ראיות" ו"הוכחות"? הם אינם חוקרים, מומחים או שופטים. ברוב הנושאים הבנתם דומה להבנה הפיזיקלית של אנשי האינקוויזיציה שדנו את גלילאו על "שקריו". שנית, וחמור יותר, גם לוּ היו שופטים או מומחים, הצנזורה פסולה מיסודה. חופש הביטוי דורש מעמד גם לשקר. טענות ראויות להישמע גם אם הן שגויות ומטעות. כפי שטען מיל, השקר מועיל לאמת, ובלעדיו האמת לא תהיה לעולם יותר מדוֹגמה. כך שלא רק שאין לעיתונאים מעמד מיוחד בקביעת העובדות, אסור לתת לאיש מונופול על האמת.

ואחרונה, מדובר בעוול כלפי הציבור. העיתונאים הפרוגרסיביים הופכים את כלי התקשורת ל"מיניסטריון האמת", כלומר, למוסד תעמולה. הם מעבירים את החדשות דרך מסננת מופרכת ומוטה, בעלת מאפיינים דיקטטוריים, ומונעים מהציבור מידע ויכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי. במקום להיות מתווכי החדשות הם הצנזור שלהם. אינדוקטרינרים מטעם עצמם. וכמו תמיד, הדיכוי הלא־מוסרי הזה נעשה בשם ערכים עילאיים.

ההטיה הצנזוריאלית מעוותת את המציאות. למשל, התופעה הבולטת ביותר בשנים האחרונות בארה"ב היא האלימות הבוטה הגואה בשמאל, בניצוחן של תנועות קיצוניות כ"בלאק־לייבס־מאטר" ו"אנטיפה". אבל הסיקור של האלימות הקשה הזאת חלקי, סלחני, מוטה, מסונן ומרוכך מאוד, והתנועות הקיצוניות משמאל זוכות להדהוד חיובי. אפשר רק לדמיין לאיזה טנטרום הייתה התקשורת נכנסת אילו ארגוני "עליונות לבנה" היו שוטפים את הרחובות, שורפים עסקים, מכים עוברי אורח ושוטרים, מכריזים על אזורים אוטונומיים וקוראים לביטול המשטרה. בעצם לא צריך לדמיין, מפני שכל אלימות אידיאולוגית שמגיעה מימין זוכה לכיסוי מלא ותקיף ביותר. העיוות הזה, אחד מאינספור, מדגים בנקל עד כמה האמת איננה מוּטב הצנזורה, אלא קורבנה.

ישנן שתי השקפות עוינות לאמת. האחת קובעת שאין אמת (פוסט־מודרניזם), והשנייה, המאפיינת דוגמטיזם, קובעת שהאמת מסורה באופן בלעדי לסמכות כלשהי. חסידי חירות המחשבה, המחקר וההבעה, סבורים אחרת. יש אמת, אבל ההגעה אליה יכולה להיות מסובכת ומורכבת, ולכן חיפושה מחייב חיכוך מתמיד בין דעות, תזות וטענות מנוגדות. לשוחרי האמת חופש הביטוי הוא כלי הכרחי; הצנזורה היא כלי הכרחי לדוגמטיזם. העיתונאים הפרוגרסיביים מכחישים כל זאת, ומציגים ריאקציה לתפארת. הם שבים בלי־דעת לעמדה דוגמטית, שלפיה הם וחסידי השקפתם אוחזים באמת לבדם, וטענות הנגד הן סכנה ציבורית שראוי להשתיק.

למערב כבר היה שיעור מצוין בדוגמטיות מודרנית כזו: המשטרים הקומוניסטיים, שהיו, לתפיסתם ולהגדרתם, תפארת הקדמה, החירות, הדמוקרטיה והאמת. אמרה ישנה נהגה להגחיך את כלי התקשורת הקומוניסטיים "פראבדה" (אמת) ו"איזבסטיה" (חדשות): בפראבדה אין אמת ובאיזבסטיה אין חדשות. העיתונאים שלנו, על נטיותיהם האינקוויזיטוריות, מפיחים בבדיחה הזאת חיים מערביים.