המכולה כבר הייתה בין שמיים לארץ כשיו"ר הוועד הכריז על שביתה כאן ועכשיו. זה היה אמור להיות יום חגיגי. אחרי חודשים של המתנה מורטת עצבים, משא ומתן קשוח ולא מעט כסף, הגיעה סוף־סוף לחופי ארץ הקודש המכולה הראשונה של חיסוני הקורונה ובה כמאה אלף חיסונים שיספיקו ל־50 אלף אנשים. הפודיום הוקם, הדגלים הונפו, כלי התקשורת תפסו זווית יפה של האונייה והמזח, הכול היה מוכן. אבל יו"ר הוועד ידע שזה הולך להיות היום שלו. "מצטער, חברים. בדיוק הודיעו לי שהמנופאי חטף כאב גב. המחליף שלו מצונן קשות והמחליף של המחליף צריך לטפל בשניהם בבית, אל תשכחו שהם קרובי משפחה". בממשלה הבינו מהר מאוד את העניין, ובתוך שלוש שעות נחתם הסכם עבודה חדש ומפנק למאות העובדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: "ברוך שפטרנו": בטוויטר מציגים איך נפרדים מאויבים
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
– תופסות ראש: הנשים שבחרו לעמוד בראש אולפנות
שר האוצר עוד הספיק לפלוט אנחת רווחה כשאחד מעוזריו של ראש הממשלה ניגש אליו בצעדים קדחתניים ולחש משהו על אוזנו. "תשיג לי מהר את שר המשפטים", אמר לעוזר השני, ובתוך דקה כבר היו השניים במהלכה של שיחה סוערת. מתברר כי בדקות האחרונות הוגשה לבית המשפט העליון תביעה דחופה להפסקה מיידית של הליך קליטת החיסון בישראל. יו"ר האגודה לממשל תקין (ע"ר) טען כי אחד הדירקטורים בחברה שנבחרה לספק את המקפיאים שהחיסונים יישמרו בהם למד פעם עם בן דוד של אחיה של חברת כנסת מהליכוד. השופט התורן עיין בחומר וקבע כי יש חשד לניגוד עניינים חמור, והוציא צו מניעה. בסופו של דבר בוטל הצו רק כשהתברר כי חברת הכנסת אינה מדברת עם אחיה כבר עשר שנים, ולכן ניגוד העניינים האפשרי לא קיים. בקול תרועה רמה החלו המשאיות ובתוכם החיסונים לעשות את דרכם לכל רחבי הארץ.
ראש הממשלה הביט במשאיות עוזבות את הנמל והתקשה להאמין שהיום הזה יגיע. מהרגע שדווח בתקשורת על משא ומתן שניהל בעצמו עם מנכ"ל החברה שמייצרת את החיסונים, לא עבר יום בלי שלמישהו יהיו טענות, קושיות ומענות: מה באמת נתנה מדינת ישראל לחברה, האם ממשל טראמפ מעורב בעניין, ואם כן האם לא תיגרם פגיעה אנושה לקשרים עם הממשל הדמוקרטי הבא, האם כל החומרים בחיסון כשרים למהדרין, למה ראש הממשלה החליפי לא עודכן בפרטי המשא ומתן, מדוע לא חוקרים אם יש קשר בין החיסונים לפרשת הצוללות (את זה רק בוגי שאל), האם מישהו בדק שהחיסון לא נוסה על בעלי חיים, וכמובן – בשביל מה בכלל צריך לשלם כל כך הרבה על חיסון אם זו רק שפעת. ישראל לא נתנה רגע אחד של מנוחה מרגע הישמע דבר המו"מ ועד הגעת החיסונים ארצה. באורח פלא, ברגע שהתממש הסיפור והתברר שהחיסונים אכן מגיעים, נעלמו כל השואלים והמקנטרים, וכולם עמדו בתור כאיש אחד לקבלת החיסון. "אם לא יועיל לא יזיק", גלגלו עיניים מכחישי קורונה מקצועיים וניסו להידחף לראש התור.
במרפאה השכונתית ברעננה כבר המתינו ארבעת הקשישים המאושרים, היחידים מלקוחות הסניף שזכו להיכנס לרשימה היוקרתית של 50 אלף הראשונים לקבל את החיסון. אלא שהם לא היו שם לבד. כל אחד מהם התבקש לבוא עם מלווה אחד ותו לא כדי לעמוד בהנחיות משרד הבריאות, אבל איך אפשר לפספס את הרגע שבו סבא הוא הראשון בארץ לקבל את החיסון. האוטובוס של משפחת גולדברג ניסה לצאת ממתחם חניית המרפאה אך התקשה לעשות זאת כשעשרות אנשים, ילדים זקנים טף ותקשורת ארצית ומקומית צובאים על המקום וחוסמים את דרכו. מנהלת המרפאה יצאה עם מגפון והפצירה בבאים להתפזר לבתיהם. כשהתברר שלמשפחות אין שום כוונה ללכת לפני שכל צאצא וצאצא רואה בעיניו ממש כיצד סבא ששרד את השואה מקבל זריקה, היא הודיעה שהחיסון מבוטל להיום. מתברר שמשרד הבריאות דורש להעביר שוב הבוקר בפקס את שמות המחוסנים כדי למנוע טעויות וניסיונות רמייה של הרגע האחרון, והמזכירה היחידה בסניף שמחזיקה במפתח למגרה שנייר הפקס נמצא בה יושבת בבית בבידוד. "אולי תשלחו את השמות בדוא"ל", הציע אחד מקרובי המשפחה, ונענה במבט תמה מצד המנהלת: "דוא"ל, תגיד אתה השתגעת? איזה משרד ממשלתי עובד בדוא"ל". צוות מיוחד נשלח לבית המזכירה, ובשלוש לפנות בוקר הושמש מחדש מכשיר הפקס במרפאה.
למחרת בבוקר התייצבו שוב ארבעת המאושרים בקופת החולים. אלא שאז החלה מהומה. צבי גרינצהויז (88) הודיע שהוא לא מוכן לוותר על תורו מאתמול. "הגעתי ראשון ואקבל ראשון", הצהיר בקול רועד כשהוא נוקש על רצפת המרפאה במקל ההליכה שלו. תנחום תנעמי (86) הביט לעברו בכעס ואמר: "אנחנו בגילנו לא זוכרים מה היה היום בבוקר, אתה רוצה שנזכור מה היה אתמול? הגעתי היום ראשון ולכן הזריקה הראשונה שלי". מכאן והלאה הידרדר השיח בין המשפחות לתיאוריות של ישראל הראשונה והשנייה, אזכורים של השואה ומרבד הקסמים, ובבליל המהומה והצעקות איש לא הבחין בילד קטן וחמוד שהשתחל אל מאחורי המקפיא המיוחד שמנות החיסון שמורות בו ובטעות ניתק את כבל החשמל. אחרי שסיימו כולם לריב והחליטו לפתור את הסוגיה הבוערת בהטלת מטבע, כבר היה מאוחר מדי. הטמפרטורה במקפיא עלתה ממינוס שבעים מעלות למינוס עשרים, ומנהלת הסניף הדומעת נאלצה להודיע שהחיסונים הלכו לעזאזל. היא התאוששה רק אחרי כמה שעות, כשנזכרה שיש גם צד חיובי לסיפור: לפחות יש עכשיו נייר בפקס.
