חוה אלברשטיין הייתה זמרת מתחילה כשקראה בפעם הראשונה את המילים "מכורה שלי ארץ נוי אביונה" בספר משיריה של לאה גולדברג. היא הרגישה שהמילים הללו מספרות את העבר, ההווה והעתיד שלה וידעה מייד שהיא מוכרחה לשיר את השיר. חוה העבירה את הטקסט למלחינה דפנה אילת שהחזירה לה לחן עם 'לה לה לה' מפורסם שהפך במרוצת השנים לסימן ההיכר של השיר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המסיבה הכי טובה בעיר: מגזין מוצש חוגג 500
– "ברוך שפטרנו": בטוויטר מציגים איך נפרדים מאויבים
– המטוס החדש שמשנה את המשוואה בשמי מזרח התיכון
השיר יצא ב-1970 כשחוה הייתה רק בת 22. מאז, השיר הזה מלווה אותה בכל רחוב ופינה, עיר ומדינה בהם היא מופיעה. לאה גולדברג נפטרה כמה חודשים אחרי שהשיר יצא ואיננו יודעים אם הספיקה לשמוע את השיר בחייה. הקלאסיקה הזו זכתה מאז לביצועים רבים ומרגשת אותנו גם אחרי חמישים שנה.
"מכורה שלי, ארץ נוי אביונה –
למלכה אין בית, למלך אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר.
אך שבעה ימים הוורדים פורחים,
ושבעה ימים הטללים זורחים,
ושבעה ימים חלונות פתוחים,
וכל קבצנייך עומדים ברחוב
ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,
וכל קבצנייך שמחים"
(מילים: לאה גולדברג, לחן: דפנה אילת)
אז מהי ארץ אהבתה של לאה גולדברג? מיהי אותה עלובה אביונה ומרה?
לאה גולדברג נולדה ברוסיה ב-1911, גדלה בקובנה שבליטא ועלתה לארץ בשנת 1935 בגיל 24. היא הייתה ציונית נלהבת ולכן רבים נוטים לחשוב שארץ אהבתה היא לא אחרת מארץ ישראל שלנו, אך אין זה נכון. ארץ ישראל היא ארץ קיצית וחמה, לא ייתכן לומר עליה שרק שבעה ימים אביב בה וכל היתר סגריר וגשמים. ארץ אהבתה של לאה גולדברג היא ככל הנראה הארץ שבה גדלה – ליטא. ליטא אכן ארץ רוויית גשמים וקור, ובאותם ימים שלט בה דיקטטור – מלך בלי כתר, וכמו ארצות מזרח אירופה נוספות בתחילת המאה העשרים, ידעה ימים של רעב ומחסור.
ארץ ישראל לא נעלבת מכך שהשיר הזה לא נכתב עליה. בסך הכול השיר מספר על מגרעות רבות שיש באותה ארץ ובנחמה שמגיעה לשבעה ימים בלבד. על ארץ ישראל לאה גולדברג כתבה את שיר ההמשך ל'מכורה שלי' הלא הוא 'בארץ אהבתי השקד פורח'. שיר יפה ומחמיא הרבה יותר.
אם מניחים שהשיר אכן נכתב על ליטא, כל המילים בשיר מסתדרות ומתאימות. רק שם השיר, 'משירי ארץ אהבתי', מקשה על פירוש זה. אם זו ארץ כל כך קשה, רוויית עוני וצער וממנה המשוררת ברחה בתור נערה צעירה, מדוע היא כל כך אוהבת אותה ומתחייבת ללקט למזכרת כל אבן קטנה מחורבותיה?
בפרשיות השבוע האחרונות קראנו על אברהם אבינו שהלך מחרן לארץ כנען. אברהם הוא הראשון שעלה לישראל מאידיאולוגיה בלבד. לא היה חסר לו דבר, הוא הגיע לכאן בצו אלוקי כדי לבנות פה את ארץ המולדת שלו. אברהם שמח בארץ ישראל, אוהב אותה ורואה בה את עתידו ועתיד צאצאיו. ובכל זאת, כאשר בפרשתנו הוא שולח את עבדו למצוא לבנו אישה, הוא לא מסוגל לשאת את המחשבה על כך שהאישה תהיה מבנות כנען. "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק (בראשית כ"ד ג-ד).
אברהם רוצה לבנות מולדת אך לעולם כנען לא תהיה המולדת שלו. אברהם לא מתחרט שהוא יושב בה כיום אבל יש דברים שמזכירים לו את חרן ואת אור כשדים ומעוררים בו געגוע. הוא לא מוכן לחשוב על לחזור לשם – להפך, הוא מזהיר את העבד להישמר מאוד ממקרה שבו יצחק ישוב לשם – אבל הוא בהחלט מכיר ביתרונה של מולדתו אפילו אם הוא מועט.
לכל מהגר, ובמיוחד לעולים לארץ יש געגוע. בכל מולדת יש שבעה ימים בלבד בהם הטללים זורחים והנרות ברוכים. הרבה פעמים הגעגוע רחב יותר ונוגע בכל תחומי החיים (אני מזכיר פה את השיר 'יש מקום' של יהורם גאון מתוך קזבלן). זה טבעי ונכון לבטא את הגעגוע ולשמור את הזיכרונות מהעבר, אבל גם אצל לאה גולדברג, שחוזרת בערגה אל מחוזות ילדותה, וגם אצל אברהם המתגעגע, המבט הוא אל עבר העתיד, אל בניית עם חדש ומולדת חדשה.
את התוצאה אפשר לראות כבר אצל יעקב אבינו שאצלו נאמר 3 פעמים שארץ כנען היא היא ארץ מולדתו (ואולי זו הסיבה שבגללה היא בסוף תיקרא על שמו).
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
