דוברי הממשלה החלו לטפטף בעת האחרונה רמזים על שצפוי לנו סגר שלישי באזור חנוכה. לזכותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ייאמר שהוא דיבר בגלוי על במת הכנסת על הצורך באימוץ תפיסת האקורדיון – החמרה והקלה לסירוגין של מדיניות הסגרים, על פי רמת התחלואה, עד שהחיסון יגיע לישראל. ההכרזות האלו עוררו מיד תגובות נגד. זה כישלון של הממשלה, הכריז נפתלי בנט. התקשורת, שמבחינתה כל אירוע הוא לעולם כישלון ממשלתי, מיהרה לאמץ את הגישה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 2.3 מיליארד שקל: כבישי יו"ש משודרגים בתוכנית ענק
– הקס הבכיר נפטר יום אחרי שאשתו מתה מקורונה
– החיסון הראשון לקורונה: "התחום נפתח לסוג חדש של מולקולות"
נתניהו יודע להיות פופוליסט לא קטן כשהוא רוצה, אבל הפעם, כך נדמה, מבקריו הם הפופוליסטים, בעוד הוא דווקא המבוגר האחראי, שאומר לציבור את האמת. כל עוד אין בידינו חיסון אפקטיבי, לא נוכל לנהל את ההתמודדות עם המגפה בשיטת זבנג וגמרנו. כלומר, ייתכן שאם תטיל הממשלה סגר כללי הדוק על המדינה מכאן ועד לרגע שבו יהיו בישראל מנות חיסון לכל אזרח, רמת התחלואה כנראה תישאר נמוכה, אבל בד בבד, רמות האבטלה, חורבן העסקים, הדיכאון, האלימות במשפחה, יטוסו לרמות הרבה יותר גבוהות מכל מה שהכרנו. בנט ותומכיו בתקשורת מוכנים להיות אחראים לכך?
כדאי לזכור: בשלב הקודם נמתחה, בצדק, ביקורת על נתניהו והממשלה על מדיניות הקלות מהירה מדי, שקיצרה את הזמן שבין הסגר הראשון לשני. לא עבר זמן רב, והנה גם מדינות רבות אחרות, שהקפידו יותר מאיתנו על הדרגתיות ההקלות, נכנסו לסגר שני. מסקנה: פתיחה של סגרים תביא איתה בהכרח עלייה ברמת התחלואה, ובשלב מסוים לא יהיה מנוס מסגר נוסף. כל שהפוליטיקאים יכולים וצריכים לשאוף אליו הוא הארכת פרקי הזמן שבין סגר לסגר, כדי לאזן באופן מרבי בין העלייה ברמת התחלואה לעלייה בפגיעה הכלכלית. יתר על כן: את מדיניות ההקלות הזריזה מדי והפופוליסטית שבין הסגר הראשון לשני בישראל אימץ נתניהו בעקבות לחץ כבד מצד אותם כלי תקשורת ופוליטיקאים שעכשיו תוקפים אותו על כניעתו לאותו לחץ.
יש תופעות בחיינו שאנחנו משלימים עם קיומן אף שאיננו אוהבים אותן. רובנו לא אוהבים את הידיעה שבשלב כלשהו צפוי לכולנו מוות, והוא יכול להגיח בכל רגע נתון. אבל הידיעה הזאת אינה מפריעה לנו לתכנן וליהנות מחיינו כאילו המוות איננו אורב שם. כך צריך להיות היחס לקורונה: ייתכן שמלכתחילה, אילו הסינים היו אחראים יותר, היה אפשר למנוע אותה, אבל בשלב הנוכחי היא גזירת גורל שיש לחיות איתה ובצילה באופן מיטבי, בלי להניח שיש פטנט כלשהו, חוץ מחיסון, שיעלים אותה מחיינו, ורק חדלונם של כמה פוליטיקאים הוא המונע זאת מאיתנו.
זאת ועוד: הגישה הרואה בממסד הפוליטי את המקור לכל הצרות נפוצה ברחבי העולם המערבי כולו, שהתרגל לתחושה המפנקת כאילו לכל בעיה יש פתרון מוחלט, רצוי מיידי. אבל היא נפוצה במיוחד בישראל, משום שבנסיבות הקמתה המיוחדות – יצירת מדינה וחברה כמעט יש מאין, שבמרכזה עלייה המונית בתוך שנים ספורות – מדיניות ריכוזית במיוחד הייתה הכרחית. במקום שהמדיניות הזאת תבוטל בהדרגה עם שיפור תנאי החיים, והאחריות תבוזר מן השלטון המרכזי לשלטון המקומי, וממנו לאזרחים, נותרנו בתחומים רבים ברמת ריכוזיות של דיקטטורה סובייטית. התוצאה היא שהאזרחים מתרגלים לראות בשלטון אחראי בלעדי, ואת עצמם אחראים רק לצורך לתחמן את השלטון. בשוודיה, למשל, האחריות העיקרית על קטיעות שרשראות ההדבקה נתונה בידי האזרחים עצמם. חולה מאומת צריך לטלפן למכרים שפגש ולהזהיר אותם. אצלנו, האזרחים נמנעים מדיווח או משקרים בנוגע לפגישות, אבל לא יהססו להטיל אחר כך על הממשלה את האחריות לעלייה בתחלואה.
למען הסר ספק: בוודאי שגם לממשלה יש אחריות למצב. למשל, בכניעה ללחצים פופוליסטיים לפתוח כמה שיותר מהר כמה שיותר מקומות ציבוריים, בלי קשר לרמת החיוניות שלהם (כן, תפילה בציבור חיונית פחות מעסק שמפרנס עשרות משפחות). או בכניעה ללחץ של מגזרים שמשקלם הפוליטי כבד. בעניין הזה כדאי לקבל דוגמה משר הבריאות, יולי אדלשטיין: החרדים ביקשו לשנות לטובתם את חוק איי התיירות, והוא משך בתגובה את החוק כולו. רק כשירדו מן העץ הוא החזיר את החוק. לנתניהו זה לא היה קורה.
