ייתכן שיש בסיס לאמירה שג'ו ביידן הוא ידיד אמת של ישראל, אבל אל לנו לשגות באשליות. בהנחה שהוא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, עידן ביידן יהיה מאתגר מאוד לישראל וכדאי שניערך לו בהתאם. כמו כל אדם, גם ביידן הוא תבנית נוף מולדתו, ואי אפשר לעמוד על טיבו בלי להבין את הרקע וההקשר הפוליטי העכשוויים שלו – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאחורי הקלעים של לימודי שוק ההון: מה הבוגרים באמת חושבים?
– דעה: כהונת הנשיא ביידן עלולה להיות מאתגרת, אבל יהיה בסדר
– כרטיס צהוב לכחולים: טראמפ הפסיד, הרפובליקנים ניצחו
כשחושבים אצלנו על המפלגה הדמוקרטית חושבים על תמיכתה ההיסטורית בישראל, אבל כל זה שייך לעבר. מלבד השם, אין כמעט דבר במשותף בין הדמוקרטים של אז לאלה של היום, כמו שמלבד השם אין כמעט דבר במשותף בין מפלגת העבודה של גולדה מאיר לזו של מרב מיכאלי. הרבה מים זרמו במיסיסיפי מאז שביידן היה סנאטור צעיר. המפלגה הדמוקרטית לא רק שונה מהמפלגה שהייתה לפני יובל, אלא אף מנוגדת לה בערכיה ב־180 מעלות. אילו ניצבו שתי המפלגות האלה זו מול זו בבחירות, ההבדל ביניהן היה לפחות כמו זה שבין ביידן לטראמפ. אז ייצגו הדמוקרטים את האתוס האמריקני במיטבו; היום הם מאמינים שיסודו בחטא.
כדי להבין את תפקידו של ביידן כדאי להיזכר בתפקידו של יצחק רבין בניצחון מפלגת העבודה בבחירות של 1992. רבין היה הביטחוניסט שהוצב בחזית כדי לשכנע את הציבור הישראלי שאפשר לבטוח בשמאל הישראלי. סיסמת הבחירות של מר"צ הייתה אז "יוּמרץ רבין", והיא עבדה מצוין. רבין היה ראש הממשלה, אבל המדיניות הייתה של אורי אבנרי.
ביידן, שאינו בשיא כוחו מפאת גילו, הוא פלקט שנועד להסוות את האופי האמיתי של המפלגה הדמוקרטית העכשווית. גם הוא יומרץ. הוא לא ינהל אלא ינוהל. הקול יהיה קול ביידן אבל הידיים תהיינה ידי אובמה ורדיקלים ממנו במפלגה. הם עתידים ליישם באדיקות פונדמנטליסטית את האג'נדה הפרוגרסיבית, הליברלית, הרב־תרבותית והפוסט־קולוניאליסטית, שהיא ההפך הגמור מכל מה שהאמינה בו המפלגה הדמוקרטית ההיסטורית שהייתה ידידת אמת של ישראל. הם ייתנו את הטון בממשל הדמוקרטי, ובמיוחד ביחס לישראל.
היחס של ממשל ביידן לישראל יעוצב לפי שיקולים אידיאולוגיים, לא מדיניים. בשביל הדמוקרטים הרדיקלים של היום ישראל היא סדין אדום. היא מבטאת ערכים הפוכים לשלהם ומייצגת אתוס מנוגד. היא בדיוק מה שהם לא. במודע או שלא, עם ישראל מייצג מוסר של אמת, לאומיות, תודעה היסטורית, ערכי משפחה, מסורת דתית, אמונה, ובעיקר חפץ חיים לאומי איתן. אנחנו שואפים לתיקון עולם ואדם, והם חפצים לפרקם. לדמוקרטים הרדיקלים של היום אין דרך טובה יותר להגדיר את עצמם מבשלילת עצם קיומה של ישראל.
הדמוקרטים הרדיקלים של היום, מיעוט במפלגה אך הרוח החיה שבה, אינם מתנגדים לישראל בגלל הכרתם בתביעות הלאומיות של הפלסטינים; הם מכירים בתביעות האלה כי הם מתנגדים לישראל. "השנאה לישראל במקורה הפסיכולוגי נובעת מהשלילה של שאיפת החיים הישראליים, במובן הלאומי והכללי, שזה הוא ניגוד שנעשה מורגש ונפעל בפועל גם בלא הבנה וידיעה", כתב הרב קוק. זהו המקור לאנטישמיות, שלובשת בכול דור לבוש חדש אבל במהותה הפנימית אחת היא. בדורנו היא מופיעה כאנטישמיות מדינית.
עוד נתגעגע לימים שאובמה יזם והעביר במועצת הביטחון את ההחלטה על אי חוקיותן של ההתנחלויות; בעידן ביידן אי חוקיותה של מדינת ישראל עצמה תעמוד לדיון. שלילת זכות קיומה של ישראל תזכה ללגיטימציה רחבה באמריקה ובעולם המערבי.
החשבון הזה לא נועד לזרוע ייאוש, כמובן. מטרתו לאפשר לנו להיערך נפשית ומחשבתית לאתגר שעידן ביידן עלול להציב בפנינו. אנחנו לא רק נעמוד בו, אלא אף נתחזק ונתעצם מהניסיון. חפצי חיים לאומיים אנו, והחפץ הזה יועמד למבחן־על וייאלץ למצוא בסיס תודעתי חדש. הוא אמנם מתעמק ומתעצם בדורות התחייה, אבל עדיין לא מודע לעצמו ועדיין מתכחש למקורו. אנחנו עדיין מבינים את עצמנו, את הציונות ואת תקומת מדינת ישראל במושגים מודרניים, אבל בעקבות הביקורת הפוסט־מודרנית אבד עליהם הכלח ואין בהם עוד כדי להחיות. לצורך המאבק העומד בפנינו נצטרך להבין את עצמנו בתודעה חדשה, אמונית, והכוחות השוללים ייאלצו אותנו לעשות זאת. אפשר לסמוך עליהם; הם מבינים מצוין מי אנחנו ויטיבו להסביר גם לנו. עם ה' אנחנו, ושם ה' נקרא עלינו, וגם אם שכחנו וגם אם התכחשנו, יבואו העולם הפוסט־מודרני והאנטישמיות המדינית שלו, יזכירו לנו נשכחות ויישרו את עקמימותנו.
