זה קרה לפני 26 שנים. חברי להקת "החברים של נטאשה" הוציאו אלבום כפול ומסקרן, ובו שדרן רדיו בעל פיצול אישיות שידר יממה מהחיים שלו. באחד המעברונים הוא זעק: "שמעתי אותי ברדיו. ראיתי אותי בטלוויזיה. קראתי עליי בעיתון. אני קיים!" שני עשורים וחצי חלפו מאז יצא השיר הקצר והמופתי הזה באלבום הסופר־מופתי "רדיו בלה בלה", וגם אם מצבי הרוח המשתנים נשארו, כל השאר נראה מאז אחרת לגמרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בין קודש לחול: מקימי "מוצש" חוזרים לרגעים הראשונים
– "לאס־וגאס של המזרח התיכון": יומן מסע בדובאי השוקקת
– משחיזים מילים: השיח המפריד בעם הולך ומחריף
כלומר בערך. גם היום כולם רוצים להיות מפורסמים. חיפוש קצר בגוגל של ההגדרה "להיות מפורסם" מביא ל־4.2 מיליון תוצאות. מצד שני, השיטה השתנתה. החסמים נפלו. הרשתות החברתיות הובילו קו שבו כל אחד יכול לדווח חדשות. לא צריך יותר לחכות לחדשות השעה שמונה בערב כדי לדעת מה סדר היום התקשורתי. כבר לא חייבים לקרוא על אף אחד בעיתון או לראות אותו בטלוויזיה כדי שהוא יהיה קיים. תוכן מעניין מביא את ההמונים. קחו את דונלד טראמפ למשל. עבד לו לא רע, לפחות עד לאחרונה.
בשנים האחרונות צריכת התוכן הממוקדת הזו משתכללת וכבר לא מדובר רק ברשתות חברתיות אלא בשינוי ממוסד של עולם התקשורת. יש לזה גם שם – "תקשורת און־דימנד" (on demand). הצרכן בוחר את התוכן שמתאים לו, בזמן ובמקום הנוחים לו, וגם מחליט מי יספק לו את הידע שמעניין אותו.
כולם מכירים את נטפליקס, אפל טי־וי וספוטיפיי, ששינו את הרגלי הצריכה בטלוויזיה ובמוזיקה, והנה דוגמה נוספת: לפני כארבע שנים עלה ב"כאן – תאגיד השידור הישראלי" ההסכת "חיות כיס", המדבר על כלכלה במילים של בני אדם. לכאורה, נו, כלכלה. מי רוצה לשמוע על זה. אבל משהו מפתיע קרה. מאז עלה לאוויר הפרק הראשון, האזינו לפרקי "חיות כיס" מיליוני בני אדם. בשנה החולפת הורידו את פרקי ההסכת כארבעה מיליון מאזינים, ובחודש האחרון בלבד כ־300 אלף.
ההסכתים הגיעו לישראל לפני עשור בערך, אבל בשלוש השנים האחרונות מדובר בצריכת תוכן שגדל באופן מעריכי. אלפי יוצרים פרטיים, לצד כלי התקשורת הממוסדים, מדברים על כל נושא שבעולם – היסטוריה, כלכלה, הורות, ספורט ואפילו תנ"ך. ההסכת עשוי כהפקה מושקעת, מנומקת וחווייתית. ולמעשה, תסכיתי הרדיו של פעם הופכים בימינו למוצר חדשני, מגניב וצעיר.
השינוי הזה מעלה שאלה מתבקשת: האם כעת, כשכל אחד יכול לבחור את מה שהוא שומע, קורא ורואה, יעלו גם קולות מגוונים יותר, או שיישארו אותם היוצרים ואותן הדעות, רק באמצעי צריכה חדשים?
התשובה מורכבת. מצד אחד, לפני כעשור קם מוצש ונתן קול לאוכלוסיות נוספות בציונות הדתית. במקביל התברגו בשנים האחרונות בני ובנות המגזר בתפקידים בכירים בעולם התקשורת, והם עושים חיל. גם העיתונאים החרדים מביאים את קולם המרתק והייחודי.
מצד שני, כדי לשנות תפיסות תקשורתיות ארוכות שנים, יש עוד הרבה מה לעשות. התקשורת המגזרית, סוג של און דימנד, מביאה תפיסת עולם וידע חשובים ביותר. בזה סוד כוחה. עליה להיות חוד החנית גם של החדשנות והיצירה. זה הזמן להכשיר מספרי סיפורים מצטיינים, לבוא עם קול מנומק ובהיר ולתת מקום לתחומי עניין שנעלמים בשגרת קורונה־בחירות־אהלן ג'ו ביידן. את הטוב והחכם שיש בעיתונות המגזרית צריך להעביר גם לפלטפורמות החדשות, וכך להגיע לכל מי שצמא לידע, לגיוון ולעומק. התוצאה תהיה טובה, זה בטוח, וההמונים יגיעו.
לימור גריזים–מגן היא העורכת השלישית של מוצש. כיום היא מנהלת את תחנות האומר (כאן הסכתים, כאן תרבות וכאן מורשת) בכאן – תאגיד השידור הישראלי
