1. פוליטיקאים מתמלאים באמונה
אתמול (ב') נחגג חג הסיגד, החג החשוב של יהודי אתיופיה. זה חג שמציין המשך של מסורת מקראית מימי עזרא ונחמיה, של יום צום המוקדש לחידוש הברית עם אלוהים. 26 שנים גרתי בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ובכל שנה מחדש היה מרגש לראות את אלפי היהודים האתיופים, במיוחד המבוגרים שעוד שמרו על בגדי הלבן, מגיעים לטיילת הצופה אל הר הבית כדי לציין את החג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השר רפי פרץ: "עם ישראל לא יסלח לנו אם נלך לבחירות"
– "כריעת ברך בוורשה": גרמניה הנפיקה מטבע לזכר השואה
– דובר הבית הלבן לשעבר: "הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב יכול להישבר"
לקח זמן עד שהחג הזה התאזרח בישראל, אבל כיום הוא מוגדר בחוק המדינה כיום חג רשמי. תנועת בני עקיבא אפילו הזיזה לכבודו את שבת הארגון שלה. ברוח זו, אין שום פוליטיקאי שיוותר על ברכה לרגל החג. אתמול התחרו ביניהם השרים מכל המשרדים, ונציגי כל המפלגות, מי יאחל ברכה חגיגית, מליצית ופיוטית יותר, לחוגגים שנאלצו הפעם להסתפק במסך המחשב. אפילו מרב מיכאלי, מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה, הייתה בין המברכות.
זה רגע ראוי לציון. אין עוד הרבה חגים שהם כל כך דתיים במובהק כמו חג הסיגד. אמנם שורשיהם של כל חגי ישראל, למעט יום העצמאות ויום ירושלים, מצויים במקורותינו העתיקים, אבל רובם ככולם עברו תהליך של חילון בתרבות העברית-ציונית: בחג הפסח הודגשו מרכיבי האביב והחירות, בחג השבועות מאכלי החלב והביכורים, ובשנים האחרונות גם "תיקוני ליל שבועות", הכוללים כל נושא אינטלקטואלי שיעלה על הדעת; חג הסוכות הפך לחג החקלאות והטיולים; אפילו ראש השנה ויום הכיפורים, שלכאורה קשים לחילון, הפכו, בהתאמה, לחג כללי של כניסת השנה והחג לרכיבת אופניים ולבקשות סליחה מתוקשרות.
חג הסיגד עוד לא עבר את התהליך הזה. כולו ביטוי של אמונה צרופה. המילה סיגד עצמה פירושה סגידה, כלומר: אמונה שיש בה ביטול עצמי מוחלט. זה יפה לראות את כל הפוליטיקאים שלנו מתחברים באופן כל כך עמוק לביטויים כאלה של אמונה. אולי עוד נזכה לראות אותם מתחברים כך גם לחגים אחרים.
2. איפה אפי?
אבנר שלו, המכהן כבר 27 שנים ברציפות כיו"ר "יד ושם", עומד לפרוש מתפקידו. במשרד ראש הממשלה חשבו שיש כאן הזדמנות לעוד ג'וב לחבר ותיק, במיוחד כשבקרוב צפויה תחרות קשה עם נפתלי בנט על קולות מצביעי הציונות הדתית. עשו שתיים ועוד שתיים, והגיעו לאפי איתם, לשעבר יו"ר המפד"ל שעבר לשורות הליכוד; איש צבא בכיר בדימוס, כפי שהיה שלו עצמו.
אבל אז נזכר מי שנזכר שאיתם סוחב אחריו גיבנת: באינתיפאדה הראשונה, כשאיתם פיקד על חטיבת גבעתי, התקיימו שני משטים נגד חיילי החטיבה על הפעלת אלימות מוגזמת כלפי פלסטינים, וב-1992 הוא ננזף על ידי הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, על הפעלת אלימות בלתי חוקית כלפי תושבים ברצועת עזה, לכאורה בהוראתו של איתם. מן הארכיון הועלו גם התבטאויות חריפות שלו נגד האוכלוסייה הערבית ככלל. וכך עלתה הטענה שבראש מוסד שאמור להציג לעולם את הזוועה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, נדבך משמעותי בהצגת הצדק היהודי והישראלי בזירה הבינלאומית – לא כדאי להעמיד אדם שבביוגרפיה שלו דווקא הפלסטינים הפכו לקורבן.
את הכעס של איתם ותומכיו על ההתנגדות הזו קל להבין. למדינת ישראל אסור לקבל שום החלטה שמשתמעת ממנה הכרה כלשהי בהשוואה בין זוועות השואה לשלטון ישראל בפלסטינים. יתר על כן: אופן ההתנהלות של איתם באינתיפאדה הלמה את רוח המפקד של אותם ימים, שר הביטחון יצחק רבין, שדיבר במפורש על הצורך "לשבור להם [לפלסטינים] את העצמות"; מה שלא הפריע לו להפוך לימים ליקיר מחנה השלום ולחתן פרס נובל לשלום.
ועם זאת, אין מנוס מוויתור על הבחירה באיתם. 'יד ושם' איננו עוד מוסד ישראלי. הוא המוסד החשוב ביותר בעולם, לא רק בישראל, להנחלת זיכרון השואה, שהפכה לתמרור אזהרה אוניברסלי מפני התעללות של אדם באדם אחר. בראש מוסד כזה חייב לעמוד אדם שבביוגרפיה שלו אין ולו כתם אחד של הפיכת אדם אחר לקורבן, אפילו אם נסיבות הפעלת האלימות הזו היו מוצדקות. זה לא נכון מהותית, ובוודאי לא נכון מהבחינה המעשית. 'יד ושם' בראשות איתם יתקשה למלא את שליחותו הערכית בעולם, ויתקשה לגייס כספים אפילו בקרב יהדות התפוצות.
3. טהרנים, נמאסתם!
עצומה אחת של רבני הציונות הדתית תקפה לפני כשבועיים את הרב אליעזר מלמד (בלי לנקוב בשמו) על שהעז להיפגש עם רבה רפורמית, ובכך להכיר ביהדות הרפורמית, שלדברי החותמים על העצומה מסכן את אושיות הזהות היהודית. שבוע אחריה באה עצומה אחרת של רבני הציונות הדתית וביקשה לא רק להגן על כבודו האבוד של הרב מלמד, אלא בעיקר להגן על עצם הרעיון של הושטת יד לכל חלקי העם היהודי, מעבר לכל ויכוח עם תפיסות מסוימות.
והנה, מצאה את עצמה העצומה הסובלנית, "הליברלית", מותקפת דווקא משמאל, על-ידי ליברלים אחרים: איך זה שבעצומתכם אין נשים? אין זה ראוי להגן על מעמדם של הרפורמים בקהל ישראל, במחיר הדרתן של הנשים ממנו.
באופן אישי, אני בעד מפגשים עם כל חלקי העם היהודי, וגם בעד הכרה בתפיסות יהודיות שונות, שצריכות להיות מוכרות רשמית על ידי מדינת ישראל. בוודאי שאשמח שבכל עצומה ישתתפו גם נשים, כאלה המזוהות כתלמידות חכמים ובעלות משקל תורני, וגם כאלה בעלות משקל אינטלקטואלי כללי. אבל פסילת העצומה הליברלית בגלל היעדרן של נשים הוא מעשה של טהרנות מאוסה, ואף מסוכנת. הציבור הדתי-לאומי עוד לא הפנים את חשיבות המפגש, בוודאי ההכרה, בזרמים הלא-אורתודוקסיים. בעצם העמדה הזו יש משום חידוש, וממילא סיכון ציבורי, מצד הרבנים החותמים. לבוא אליהם בטענות על שלא כללו בעצומתם גם נשים, ובכך היו אמורים להעניק גם להן 'הכשר' כרבניות, הוא לדרוש קצת יותר מדי ממודעה אחת. לא במקרה הרבו חז"ל לתלות את חורבן ירושלים בטהרנות יתר ("ענוותנותו של זכריה בן אבקולס", "לא חרבה ירושלים אלא מפני שעמדו בה על הדין", ועוד). המלחמה בקיצונים, המחריבים את העולם בשם נאמנות אידיאולוגית, ממילא כל כך קשה וסבוכה עד שכדאי לא להעמיס עליה יותר מדי אג'נדות בבת אחת.
