הכתבות מדי ערב על המצוקות סביב הקורונה לא מרפות. הכאב והקושי ברחובות לא ניתנים לנשיאה. במהדורה המרכזית של כאן 11 שידרו כתבה שמתארת את המחירים הנפשיים של אנשים עם נטייה להתמכרויות, איך הם מחזיקים בשיניים את היום יום. אנשים שמשקיעים במשך שנים את כל כוחות הנפש שלהם כדי להישאר נקיים, צוללים בעקבות המצב לתהום ההתמכרות המוכרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השרה ינקלביץ': "ישראלים רבים מנותקים מיהודי התפוצות"
– "כריעת ברך בוורשה": גרמניה הנפיקה מטבע לזכר השואה
– בעקבות תלונה על מעשים לא ראויים, רב בי"ח בנהריה יפוטר
בחדשות 12 פתחו עם הזעקה של בעלי העסקים. שלמה מעוז, בן 71, מוכר צעצועים בשוק הכרמל כבר יותר מ-50 שנה מדבר בדמעות ממש, "באתי היום לפתוח, בא פקח אמר תוריד את התריס, 5,000 שקל הוא רצה לעשות לי. למה? מה אני שונה מאחרים? למה אנחנו לא יכולים לעבוד? כמה אפשר להישאר בבית. שילך הכסף לעזאזל, אבל כמה אפשר להישאר בבית? אין לי כוחות. מה אני מוכר סמים? למה אסור לי לפתוח? פה יש מקס- סטוק, 100 מטר חנות, 200 איש בפנים – אין בעיה. אני מרים תריס אומרים לי אסור".
גם התלמידים במערכת החינוך סובלים, אין ספק שיום לימודים בזום זו משימה שלרבים מהם אין בכלל את הכלים להתמודד איתה. הנשירה מהמסגרות גדלה, לא לכל אחד יש את הגב המשפחתי שמאפשר ודוחף גם בשעות המצוקה, לא לכל ילד יש את היכולות להתנהל במציאות החדשה ורבים נעלמים ונבלעים במסך. נוסף על כך, קשה לאתר את התלמידים הללו ולהעניק להם תמיכה.
המצב הבעייתי תואר בהרחבה בכתבה של יעל אודם בחדשות 12. בפתח הכתבה אחת האימהות אומרת, "תגידי לי איך ילד שהלך לישון בשלוש בבוקר יכול אחרי חמש שעות להתרכז בשיעור?" התשובה המדהימה צריכה להיות, את כאמא אמורה לדאוג שהוא לא ילך לישון בשלוש. בהמשך יעל שואלת את אחד הילדים, שלא לומד ממרץ האחרון, מה היית עושה במקום ההורים שלך? הוא עונה "הייתי שופך עליי כוס מים". זה אותו ילד שאמא שלו כמעט התנצלה חצי דקה קודם שבהתחלה שהם ניסו להחזיר אותו למסלול עם מעט קשיחות. הילד משווע לגבולות ולמסגרת וכשהמדינה לא מעניקה אותם האחריות חוזרת להורים. בכתבה מרואיינים גם מומחים ויועצים שמבקרים את ההורים על כך שהם לא לוקחים מספיק אחריות וקוראים להם לא רק להעיר בבוקר את הילדים אלא גם להתעורר בעצמם על החיים.
קבלת ההחלטות מבלבלת ולא עקבית. נראה שלממשלה אין כלים להתמודד עם המצב והייאוש מפרויקטור שיציל אותנו מנבחרי הציבור או ממשרד הבריאות כבר אבדה מזמן. ברור שאי אפשר לפתוח הכול ואיכשהו צריך לדרג מי נפתח מתי, הבעיה שהמדיניות לא קוהרנטית ושהחלשים סופגים את המכות הקשות.
האשמה מונחת על כתפיהם של נבחרי הציבור, זה נכון בהחלט, אבל הבעיה שלנו קשורה בקשר הדוק עם המנטליות הישראלית. בשתי המהדורות נראו תורי הענק לחנויות במתחמי הביג שנפתחו. הפרת ההנחיות אמנם לא התקבלה בברכה באולפנים אבל גם לא שמעתי מישהו מלין או מגנה בתוקף את העובדה שהמסכות היו בעיקר על הסנטרים של האנשים המצטופפים, לדוגמה. נכון לבקר את מי שידו על ההגה, אבל מה עם בדק הבית האישי של כל אחד מאתנו? מה עם לקיחת האחריות וההבנה שאף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו?
הצרכנים במשק הישראלי משוועים, בדיוק כמו התלמידים, לגבולות. כדאי שנבין שאם המדינה לא יודעת לנהל את האירוע בצורה ראויה, האחריות חוזרת אלינו. המדינה היא לא סופר מן וגם לא המשיח, הדרישה התקשורתית לעוד ועוד הקלות עולה מזעקת הציבור אבל חסרה, כל כך חסרה, את ההבנה הפשוטה שהאחריות נמצאת בידיים שלנו, האזרחים הפשוטים. אם נשמר יותר תהיה אפשרות להקל יותר ולתקן יותר.
זה בסדר גמור להציף את כאב העסקים אבל על כלי התקשורת גם לעזור לציבור לעשות את תרגיל החשבון הפשוט, הקלות + חיפוף בהנחיות = פגיעה חוזרת במשק, בחלשים ובחינוך.
