במשך שנים הרגילו אותנו להאמין שהתיאום הביטחוני בין צה"ל לבין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית נועד לשמור עלינו. בכל פעם שאבו מאזן או מי מבכירי הרשות הפלסטינית איימו בהפסקת התיאום הביטחוני, מיד צצו ספקולציות כמו פטריות אחרי הגשם שטענו דבר אחד: שאם לא יהיה תיאום ביטחוני הכאוס ברחוב ישלוט.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לקראת הכרעה בהאג: יום עיון בכנסת על התביעה נגד ישראל
– סמוטריץ': "לא ניכנס לממשלה שלא תתחייב לתקן את מערכת המשפט"
– שם יעבור גבולנו: סיפורו של קיבוץ רמת רחל
אבו מאזן שכח לאורך השנים רק דבר אחד לעשות, לפני שפיזר איומים: לשאול את הרחוב הפלסטיני. אחד התסכולים הכי גדולים של שלהי כהונתו של הראיס זו העובדה שהוא לא מצליח להשפיע על הרחוב שלו.
ארצות הברית מעבירה את השגרירות לירושלים ומבטיחים לנו אינתיפאדה, ובפועל כלום. פרשת אלאור אזריה שהבהילה את הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט ואת שר הביטחון דאז בוגי יעלון, שהיו בטוחים שהרחוב הפלסטיני יצא בהמוניו להתקוממות עממית, התבררה כתחזית שלא עמדה בשום צפייה. גם צעדות השיבה ברצועת עזה שהניבו הערכת מצב כי ערביי איו"ש יצטרפו "לחגיגה" התבררה כלא כלום. לכולם מכנה משותף אחד: רצון הפלסטינים עצמם.
רובם הגדול קם בבוקר וכל מה שמעניין אותו זה פרנסה, חינוך לילדים ושקט. אחרי שהבינו כי ישראל והרשות לא יגיעו בעידן הנוכחי לשום דבר, עשתה ישראל נכון והעניקה להם את לחם קיומם וזה כאמור שקט, פרנסה וחינוך לילדים. אבו מאזן לא טרח ללמוד מהם מה באמת חשוב, ומיד עם פרסום הסכמי השלום והנורמליזציה מיהר בפעם הראשונה לממש איומים של שנים ולהפסיק את התיאום הביטחוני. ומה קרה? כלום.
גם מגפת הקורונה שסגרה את העבודה ברשות הפלסטינית עדיין לא הוציאה אותם לרחוב. ישנם שני מייצבים מרכזיים, ולדעתי גם הבודדים, שיכולים להוציא את הפלסטינים לרחוב. האחד זה הר הבית והשני זו הפרנסה. בהיעדר פגיעה בשני הסמלים הללו אין לפלסטיני הממוצע סיבה באמת לקום בבוקר ולשבור את הכלים. התיאום הביטחוני חוזר מסיבה אחת פשוטה: הרשות בקריסה כלכלית. אי קבלת הכספים מישראל בשנה האחרונה הובילה לחוסר יכולת לשלם משכורות. אפשר לכוון את החיצים לישראל, אבל שוב פעם מסתבר שעל הפלסטיני הממוצע אי אפשר לעבוד. הוא דורש מאבו מאזן את עמלו ורוצה כסף. זוכרים? הר הבית ופרנסה.
