זה לא שהיא אהבה את יעקב יותר. היא יודעת שזה מה שכל החברות שלה חשבו. האמת? הרבה שנים זה גם מה שהיא חשבה. צריך להודות. לא מרגישים אותו דבר כלפי כל הילדים. על אחת כמה וכמה בתאומים. האחד כזה רגוע ומרצה. ילד טוב ופיקח. כולם אהבו אותו. הגננות, המורים, הגיסות, הסבתות. והשני – פרא. יצר. רץ, קופץ, שובר, מכה, מרעיש. כל היום הייתה צריכה להתנצל בשמו. הוא גרם לה להרגיש כישלון. למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך. בוא תראה לי מה למדת. והילד זז באי־שקט, לא מפסיק לפזול לעבר החלון והדלת. מחכה לרגע הגואל. החוצה. אל המקום בלי הגבולות, שם הוא יכול להיות הוא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הציונות הדתית חייבת לברר מהם העקרונות שלה
– דאגה או יח"צ: הח"כים הערבים מתחילים לעבוד למען המגזר
– צפו: הדילמות בכתיבת מדורי תרבות, אוכל ואופנה למגזר
באותן השנים האחד הוציא ממנה רוך, השני הוציא ממנה קושי. ההבדל הזה הוציא ממנה אשמה. היא הייתה שוכבת במיטה ולא עוצמת עין. אולי הם ככה בגללה. בהתחלה גם היא חשבה שהיא אוהבת את יעקב יותר. אבל כשגדלו, היא הבינה שהיא אוהבת את שניהם. אותו דבר, באמת. פשוט עשו נגע בה בנקודות שהיא כל כך הרבה שנים ניסתה לכבות אצלה. ביצר, בתאווה, בחשק. ברצון לטרוף את החיים. כל כך הרבה זמן הייתה עסוקה בלרסן את עצמה, להתאים את עצמה למקום חדש ולמנהגים חדשים. לרצות, להרגיש הנבחרת הראויה. וכשהייתה רואה את עשו, היה יוצא ממנה כל התסכול והכעס גם על החיים שלה. רק אחרי כמה שנים היא הבינה שבעצם היא הייתה רואה אותו ואת הרוח החופשייה שלו ונזכרת בעצמה. גם היא תמיד מסתכלת אל החלון, גם היא פעמים רבות כל כך רוצה להיות במקום אחר מהמקום שבו היא נמצאת. מתי כבתה האש שלה, החיות? ולמה בעצם?
ואז הגיע רגע הברכה, והאיש שלה, שהוא איש של חוק ושל סדר, החליט. יש בכור ויש שני. אבל גם היא החליטה. השני יקבל את הברכה. הלב שלה דפק והיא ידעה שכולם יכעסו עליה. היא ידעה שהם לא יסלחו לה. לא האיש שלה ולא הראשון ולא השני. ועד היום כולם חושבים שהיא עשתה את זה בשביל יעקב, אבל האמת שהיא עשתה את זה בשביל עשו. הוא לא היה עומד בזה. באחריות, במחויבות. בחוקים ובסדר. הוא היה אומלל. עד היום לא מבינים, שזה לא שהיא גנבה לו את הבכורה, היא פשוט נתנה לו את האפשרות להמשיך להיות הוא, במתנה.
את דבר התורה הזה, הפרשנות הזו, כתבתי לפני ארבע שנים. זה כמובן היה בעקבות מאבקים עם שתי הגדולות שלי שהן יעקב ועשו לסירוגין. איך אני אוהבת את פרשת תולדות – ולא, לא כי פעם זה היה התאריך של שבת ארגון ונשים עצרו צירים בכוח המחשבה רק כדי שלבן שלהן לא תיפול הבר־מצווה על השבת הזו. איך אני אוהבת את רבקה – ולא, לא כי הב' שבשם שלי היא על שמה. ואולי כן. מכל התגובות שקיבלתי על הדברים האלה זכורה לי דווקא זו שאמרה: "טוב, מה נהיית לי עכשיו סיון רהב־מאיר". כמה חודשים אחר כך, כשניסיתי לדרוש גם על מיכל ודוד, הגדיל לעשות זה שכתב: "בואי נתמקד בצחוקים ונשאיר את דברי התורה לרבנית ימימה".
אחרי שנה התבקשתי לשאת דבר תורה בקידוש חתנים שהיה, וכבר נעצרתי. גם לא ידעתי אם יש עוד מה לחדש. לפעמים בא רעיון, אבל דווקא בגלל שאת לא לומדת זה פועל לרעתך בסביבה כזו, שתגיד בזלזול: "נו זה, רש"י מפורש במקום, מה החידוש". נזכרתי גם בהערות על מקומי.
עם כל הדרישה השנואה "להמציא את עצמך מחדש" עולה קושי נוסף. להמציא את עצמי באופן מקורי. כי לפעמים באמת נראה שמה שלא נעשה, זה עלול להיראות כמו משהו שמישהו אחר כבר עשה. ובכל שעמום הקורונה הזה, אני יושבת עוד ועוד שעות ורואה עוד ועוד יוצרות ויוצרים, ובמקום שזה ייתן לי השראה זה מרפה את ידיי.
הרי כבר נפלו גיבורים וגיבורות שהלחינו משהו ואז גילו שזה נשמע ממש אותו הדבר כמו השיר ההוא או היצירה ההיא. אפשר לבכות מהמחשבה שהיוצרים של "Toy" שילמו אחוזים מהתמלוגים לעוד מישהו, וכך היה גם עם "Shape of You" של אד שירן. (הוא נראה בול עשו, לא?)
איך אדע שמה שאני יוצרת הוא נקי שלי, ומה שיוצא דומה הוא השראה ולא העתקה? איך אדע שזו רוח התקופה או "מוחות גדולים חושבים דומה" (באנגלית זה נשמע טוב יותר, וביידיש בכלל) ולא חיקוי?
אני רוצה להמשיך להיות אני. הלוואי שמישהו ייתן לי את זה במתנה.
