קצת לא נעים להודות, אבל בזמן שמדינה שלמה הייתה טרודה בענייני הקורונה ונכנסה לדיכאון קיומי, אני הייתי עסוקה בעניין הרה גורל אחר לגמרי, והוא העובדה שאיה לא יודעת לרכוב על אופניים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דף חדש? הפלסטינים מפשירים יחסים עם ישראל והמפרץ
– בין חג הרווקים לבלאק פריידיי: המדריך לרכישה בטוחה ברשת
– הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים
זה התחיל כמו כל סיפורי ההורות הקלאסיים. הצאצאית מגיעה לגיל ארבע, ההורים מתלהבים שהיא כבר יודעת לעמוד על רגל אחת ובטוחים שההתפתחות האבולוציונית הזאת הופכת אותה לכשירה לרכיבה, רצים לגזלן של האופניים, קונים לה זוג נוצץ במחיר מופקע, מניחים אותה על המושב ואז מתגלה המבוכה: הזאטוטה פשוט לא מצליחה לרכוב. במקרה שלנו היה זה משקלה הזעום של הנצר; היא בקושי הזיזה את הפדלים.
האופניים, כדרכן של מתנות שנרכשו טרם זמנן, הלכו והעלו אבק במחסן. אבל מדי פעם קיבלנו תזכורות לכישלון ההורי שלנו, כשבתקופת הסגר כל השכונה התמלאה בהורים שרינדלו עם יורשיהם בכבישים הריקים. כולם, חוץ מאיתנו.
"למה אתה לא מתאמן איתה על האופניים?" שאלתי את שיחיה. "כל החברים שלה מהשכבה כבר יודעים לרכוב".
"ולמה את לא יוצאת איתה בעצמך?" הוא השיב בשאלה.
"תגיד לי", עניתי, "אתה ראית ביישוב אישה אחת שרודפת אחרי הילדה שלה עם האופניים? זה תפקיד מובהק שלכם!"
"אה, תפקיד שלנו, את אומרת. פתאום עכשיו כבר פחות מתאים הפמיניזם".
"הבנת נכון. כל הרעיון של הפמיניזם הוא שאנחנו דורשות שוויון רק בדברים שמעצבנים אותנו, לא בדברים שנוחים לנו. אני מצהירה בזאת שאין לי גם שום יומרות להחליף מנורות במקומך או חלילה לבדוק שמן מים ועכשיו צא עם הילדה וסגור לה כבר את הפינה של האופניים!"
שיחיה סר למרותי ויצא החוצה. השקפתי עליו מתרוצץ אחריה במגרש הכדורסל ומנסה נואשות ללמד אותה את הטכניקה. העניין עם הנצר הוא שהיא לא כל כך אוהבת לקבל הוראות מאחרים, וגם לא ממש יודעת להתרומם מכישלונות. בכל פעם שנפלה היא התעצבה על האופניים, האשימה את אביה בכישלון ואז התייאשה וברחה מהמגרש.
שיחיה עלה משם מובס ואמר: "את עם השטויות שלך. את לא קולטת שזה סתם מפתח לה אנטי עם האופניים? זה לא יעבוד ככה. היא צריכה את הזמן שלה, שחררי ממנה וזה יגיע בטבעיות".
אבל איך אפשר לשחרר, תגידו לי, כשאת חיה ביישוב שבו תינוקות יוצאים מבית החולים עם השיליה ועולים על אופניים? זה באמת מעניין, איך דברים מסוימים הופכים לסטנדרט חברתי. מי החליט שאופניים זה חובה, בעצם? פעם שמעתם על מישהו שנכשל בריאיון עבודה והסיבה הרשמית הייתה "הנ"ל בחור רב כישורים, אך אינו יודע לרכוב על דו־גלגלי"? ולמה דווקא הספורט הזה? למה לא החליטו נניח שפינג־פונג הוא יעד לאומי הכרחי?
בשבוע האחרון בכתה הרשת מהתרגשות כשצפתה בסרטון של הפרימה בלרינה שלקתה באלצהיימר. כשהשמיעו לה את המוזיקה של צ'ייקובסקי היא החלה להניע את זרועותיה וביצעה את התנועות של אגם הברבורים. "הגוף זוכר!" קראו אנשים בהתרגשות, "זה כמו לרכוב על אופניים!"
באמת מרגש, אבל עם יד על הלב – במה המשפט הזה עוזר להורים אבודים שהילדה שלהם לא מצליחה לרכוב על אופניים? על זה לא חשבתם חכמולוגים, הא? הרי אף אחד לא זוכר את הסאגה שמתרחשת עד שלומדים לרכוב, או עד שמצליחים את השפגט הראשון, כמה חול אוכלים עד שזה מצליח.
"מי לימד אותך לרכוב על אופניים?" התעניין פתאום שיחיה. ובאמת, מעולם לא נתתי דעתי על כך, כי למיטב זיכרוני – אף אחד לא לימד אותי. הפעם הראשונה שעליתי על אופניים הייתה אחרי שהאחים הגדולים שלי עשו קמפיין בשכונה והכריזו שמי שיקטוף מאה עלים מהעץ יקבל הסעה באופניים מתחילת הרחוב עד לסופו. אין לי מושג למה ילדים שיתפו פעולה עם השטות הזאת, אבל בתוך שעה התמלאה כל השכונה בקווי אופניים. הרגשתי מחוץ לעניינים וביקשתי שילמדו גם אותי. אחד מהשכנים נתן לי את האופניים שלו להתנסות, ובתוך חצי שעה כבר דהרתי במורד הרחוב.
פתאום זה הכה בי: מה שבאמת מפעיל אותי עם איה הוא חוסר היכולת שלי לקבל את זה שמה שהלך לי בקלות הולך לה קשה כל כך. אני לא סופרת לה את העובדה שהיא מציירת יפה יותר, פותרת חידות היגיון במהירות שיא ושאם רק תינתן לה האפשרות היא מסוגלת גם לתכנן פצצת אטום דרך הסלולרי. הילדה שלי מוכשרת בתחומים רבים כל כך, אבל זה לא מספיק לי. מה נתפסתי עליה? וואלה, יחכו האופניים.
כמו תמיד בסאגות מעין אלה, ביום שהכי לא התאים לנו הזאטוטה הוציאה את האופניים מהמחסן, גררה את האפוטרופוס למגרש ובתוך חצי שעה קלטה את הקטע. מאז אין יום שהיא לא רוצה לצאת לרכוב, ועכשיו אני מתרוצצת אחריה ברחובות כמו שפחה חרופה, עניין שפחות לקחתי בחשבון כשהתעקשתי על לימודי הרכיבה.
