מדי פעם מביא אני בפניכם מסיפורי המסעות של האמורא רבה בר בר חנה, שבעיניי הם הגרסה התלמודית של האודיסאה. סיפורים פנטסטיים אלו זכו לפירוש אלגורי מופלא מאת הראי"ה קוק, וממנו ניתן ללמוד רבות על חיינו אנו. לאור המתרחש כאן ועכשיו, רוצה אני להביא בפניכם הפעם את הסיפור על הראם והירדן (בתרגום מארמית):
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא לעולם חוסן: כך נתלכד תחת מכנה משותף
– במפרץ ממתינים לביידן, באיראן כבר חוגגים
– אינטרס פלסטיני, לא ישראלי: התיאום הביטחוני חוזר
אמר רבה: ראיתי ראם בן יומו וגודלו כהר תבור. וכמה גודלו של הר תבור? ארבע פרסאות. אורך צווארו [של הראם] שלוש פרסאות. מקום הנחת ראשו פרסה ומחצה. הטיל הראם גלליו וסכר את הירדן.
למרבה הצער נראה שרבים מסופרי דורנו, עיתונאיו ואמניו, איבדו את רגש האחריות ליצירותיהם, רגש שאפיין את גדולי ישראל לדורותיהם. גדולי ישראל יראים היו מדברי אבטליון "חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם" (אבות א, יא), שמא יהפכו מעיינות היצירה שלכם למקור "מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם". אכן, רבים נכשלו, ומכאן הזהירות מפני הטעות: "וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל".
כפי הנראה, יראה זאת כמעט נעלמה כליל בעולם הפוסט־מודרני שאנו חיים בו. כל מי שעוסק בכתיבה וביצירה אמור להתמודד עם שאלת הגבולות – גבולות האסתטיקה והטעם הטוב. האם בספר קודש למשל מותר לנו להכניס התייחסות לצרכיו של האדם, לאותם העניינים שכרגיל מן הראוי להשאיר אותם ברשות צנעת הפרט? סיפורו הרביעי של רבה בר בר חנה מכניס אותנו לדיון הערכי סביב דילמה זו.
בין השור לראם
בואנו לפרש יצירות ספרותיות הכוללות חידות וסמלים, עלינו לנקוט בעיקרון חשוב הגורס שעל הקורא לשים לב לאסוציאציות המתעוררות עם קריאת הטקסט. כך יש לקרוא את סיפורי רבה בר בר חנה, ואת זאת עשה הראי"ה גם בסיפור זה.
בפירושו מקשר הראי"ה את הראם שבסיפורו של רבה בר בר חנה עם דברי המדרש (ספרי וזאת הברכה) על ברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו". המדרש מעמת את הראם והשור המוזכרים בברכה זו, ואומר: "שור – כוחו קשה [=כוחו רב] אבל אין קרניו נאות; ראם – קרניו נאות אבל אין כוחו קשה". הראי"ה הולך בעקבות המדרש ומפרש שהראם המופיע באגדת רבה בר בר חנה שלפנינו, מסמל את היופי המחפה על חולשה פנימית של האדם, ומסמל גם את השעבוד שלנו לאסתטיקה בתחומים שונים של חיינו.
בני האדם שבדורנו, במיוחד במדינות המפותחות והדמוקרטיות, רגישים מאוד לכאורה לענייני אתיקה ולבעיות מוסריות. אולם אליבא דאמת, ברובם הם רגישים יותר למה שאני נוהג לכנות: "האסתטיקה של האתיקה". כלומר, שאופן השיפוט שלנו לגבי מה מוסרי ומה לא, ויותר מכך, הבחירה באילו שאלות מוסריות לעסוק וממה להתעלם, מעוצבים ומושפעים מאוד מהאופן שבו הדבר נחשב ומשתקף בקרב האליטות ובתקשורת.
חולשה אנושית זו חוזרת על עצמה בתחומים רבים, ולפי הראי"ה קוק גם בעולם הרוח, שם קורה הרבה שחכם כזה או אחר יתחשב הרבה יותר בצורה שבה יתקבלו דבריו מאשר באמת שבהם. השוחד שהוא רוצה לשלם לשומעי לקחו, גובר על הציווי להוכיח אותם על מעשיהם. היופי בא לידי ביטוי במליצה ובשירה, באומנות ובצורה, לעיתים אף בפלפול ובחריפות. אך הסכנה היא שהחיפוש אחרי הנוי והתפארת, הנוחות והרייטינג, עלול להשכיח ולעוות את האמת.
גלליה של האמנות
בסיום סיפורו מתייחס רבה בר בר חנה להפרשות הביולוגיות של גיבור סיפורנו – הראם. ולא זו בלבד, אלא שגלליו סכרו את הירדן! אמנם כן, כבר הרמב"ם בספר מורה הנבוכים ביקר את האנושות שמתביישת להתייחס להפרשות הגוף, אך זוללת ומשתכרת בפומבי. גם האמנות המודרנית איבדה כל רגישות של צניעות וצנעה.
דברים אלה מקשרים אותנו אל דברי הראי"ה בהקדמתו לשיר השירים. הרב קוק מנתח שם את ייעודה הראוי של היצירה האמנותית, תוך שהוא דורש את הפסוק בדברים: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". ייעודן של הספרות והאמנות, כותב הראי"ה, הינו "להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטט אחד הגנוז בעומק הנפש… חובה על עבודת האמנות להוציאו".
האמנות אכן אמורה לחשוף את עומק פנימיות האדם, תוך שהיא מוסיפה בושם למציאות האפורה של היומיום. אולם יש דברים, הוסיף הרב קוק, שמוסיפים לא בושם אלא בָאְשָׁה. אלה הם הדברים "שקבורתם הוא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזנינו לחפור ולכסות". עלינו לשמוע לקולנו הפנימי הפורץ מן המעמקים, אך גם להיות ביקורתיים. ישנם דברים ביצירה האנושית הראויים לגניזה וביעור. וכנגד הגסות שבאומנות ימינו וב"מיצגים" האמנותיים המתרגשים עלינו מדי יום, מרשה רבה בר בר חנה לפי פירושו של הרב קוק, להיות בוטה וחריף: הגללים סכרו את הירדן.
ומהו הירדן בהקשר זה? עבור הרב קוק, הממשיך באופן הקריאה האסוציאטיבית של המדרש, הירדן מסמל את הערבות ההדדית שקיבלנו עלינו בשעה שעברנו אותו בכניסה לארץ. אנשי הרוח בכלל והאמנים בפרט מהווים אליטה השופטת את עצמה ומצדיקה את עצמה. הם אף נוהגים להעניק לעצמם פרסים ולהביט אל ההמון הפרימיטיבי בבוז ויוהרה. נקודת הייחוס הבודדת של אליטה זו היא: "הֲלאֹ טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל". אמנה ופרפר אלו הן האליטות המקבילות בעולם, הנתפסות כחשובות הרבה יותר מאשר הירדן הקטנטן והלא חשוב.
הייתכן שיבוא יום שבו האליטות תרגשנה באחריותן לעמם? הייתכן שהראם יטבול בירדן וְיִּטְהָר? על שאלה זו לא קיבל עדיין רבה בר בר חנה תשובה.
