אפילו ימנים קיצוניים בדעותיהם התכווצו קצת אתמול (רביעי) למשמע המילים שהפנה המפגין אפרים גרייף לעבר ענת פרקש, אם שכולה. "יש אלוהים בשמיים והוא שילם לה, אני מאחל לה עוד אחד כזה", קרא לעברה, רק משום שהיא מארחת בביתה, הסמוך לביתו הפרטי של ראש הממשלה, הפגנות נגדו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בתגובה להנחת מטענים: צה"ל תקף מטרות אירניות בסוריה
– עשרות אלפי תיירים יהודים: מערך הכשרות במדינות המפרץ מתכונן
– דעה: כשהמדינה לא מנהלת טוב, האחריות עוברת אלינו
לא מדובר בצעיר משולהב, אלא באדם מבוגר ומיושב, לפי פרופיל הפייסבוק גם אב לילדים וסב לנכדים. חישבו על זה רגע – מה גורם לאדם כזה לצאת מביתו, להיעמד מול ביתה של אישה שאינו מכיר ולהקדיש ערב שלם למופע נאצות נגדה. מהו הכוח החזק שמניע אותו?
אפילו גרייף נראה המום מעצמו בהתנצלות שפרסם לאחר מכן. הוא נראה כמי שמתקשה להבין כיצד ברגע אחד הפסיק להבחין בין טוב לרע, בין ראוי ללא ראוי.
גרייף הוא רק דוגמה מוחשית למצב התודעתי הכללי של ישראל בימי הקורונה.
התחושה היא שהכול, כל הזמן חשוב ומהותי. כל דבר מקפיץ, כל דבר ראוי לתגובה מוחצת ולמחאה מוחצת עוד יותר. אדם מתעלל בכלב ובתוך שעות שני גיבורי רשת ואלפי מפגינים משולהבים עומדים לו מתחת לבית. סדרה עם בדיחות על התנ"ך מוציאה אנשים לצומת. החיים בפול ווליום.
משפחת פרקש הצליחה להרגיז את המפגינים, כי היא לא עונה על אף אחד מהסטריאוטיפים שאנשי ימין אוהבים לייחס לשמאל. לא מדובר במשתמטים או בשונאי הארץ. מדובר במשפחה שעשתה עלייה מטורונטו, גידלה ילד שספג הרבה אהבת הארץ בביתו. טייס ש"האמין שלעם היהודי אין ארץ אחרת, וביקש להגן עליה ולתרום ככל יכולתו", כך לפי התיאור בדף הזיכרון שלו.
והנה קורה הנורא מכול, הבן נופל במלחמת לבנון השנייה בעודו מחרף נפשו על הארץ, והוריו מסרבים להיות דוגמני השכול כפי שמצופה מהם. הם לא אימצו את הדעות הנכונות, הם לא אוהבים את נתניהו. בעולם עם קצת פחות ווליום, גם מפגיני ימין קיצוני מאוד היו מסוגלים להודות ש"בסדר, אז יש גם הורים כאלו. זה לא שהם הרוב והשפעתם על השיח ממילא זעומה. אחרי כל מה שעברו, אפשר להניח להם".
אבל לא. כי אנחנו חיים בעולם ללא סיבולת. כל דבר מקפיץ, כל דעה קצת חריגה, ובטח אם היא מופנית נגד נתניהו, מחייבת כל הזמן תגובה מהירה. הזכות להפגין הפכה להיות כל כך קדושה בחודשים האחרונים, שאנשים כבר שכחו על מה ראוי ועל מה לא ראוי לצאת לרחובות.
הלך הרוח הזה ממשיך ללוות אותנו. דוגמה לכך היא מבול הפרשנויות ששוטף את הרשת בעקבות חוסר שביעות רצון מהמסרים הפוליטיים של הסדרה "שעת נעילה". כל פרק מקבל ניתוח עמוק, כאילו מדובר בפרק בתנ"ך ולא בדרמה טלוויזיונית.
האם "שעת נעילה" עומדת להעביר המוני ימנים למחוזות השמאל רק בגלל הנרטיב המוטה שלה? ספק גדול. אבל אנחנו חיים בעידן שבו אנשים איבדו את היכולת להפריד בין חשוב לזניח. הפרוטוקול של הרשתות הרגיל אותם להתרגז במהירות, לסעור בפקודה, עד כדי שהם לא מסוגלים פשוט להניף את היד בביטול ולומר לעצמם "נו שוין, עוד סדרת דרמה שלא אהבנו".
ההתבטאות של גרייף היא עוד אבן בדרך לקטסטרופה החברתית שהולכת ודוהרת לעברנו. אנחנו צריכים להפנים שלא אם שכולה עם דעות קצת אחרות, ולא סדרת דרמה שנויה במחלוקת הם אלו שצריכים לטרוד את מנוחתנו. אלא הדחפים הללו, המנגנונים שמניעים אנשים, מיושבים בדעתם, לעשות מעשים שאפילו הם עצמם לא יודעים להסביר. האימפולסיביות החברתית שהפכה להיות פריט חובה בתרבות שלנו. שום דבר אינו נסבל יותר. על הכול חייבים להגיב ולהפגין, כל שבט חייב לומר את דברו.
