בשוליו של הדיון החשוב בוועידת החינוך של מקור ראשון בנושא דתיים לשעבר, הייתי רוצה להעלות נקודה אחת שעולה ממסע לאורך השנתיים האחרונות בהן שוחחתי עם מאות אנשי חינוך ובני נוער, בניסיון להבין איפה אנחנו עומדים ביחס לזהות הדתית או היהודית שלנו בעת הזאת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרוץ הסוער של מומי למברגר לתפקיד פרקליט המדינה
– צפו: הדילמות בכתיבת מדורי תרבות, אוכל ואופנה למגזר
– הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים
לא פעם בשיחות מול קבוצות, אני מבקש מהקהל להגדיר מהי "ציונות דתית" עבורם. אנחנו משתמשים במונח הזה כמגדיר זהות וחשוב מאוד שנבין מה התוכן שלו כיום. בעבר הייתה תשובה בהירה לשאלה הזו, כי היה עולם מעשי ממשי שגיבה אותו. היינו בקווים הראשונים ופרצנו דרכים וחשבנו ברמה לאומית לפני שחשבנו על עצמנו. אבל רבים מהחלומות שלנו התממשו וגבעת שמואל כמשל, מהווה קהילה ציונית דתית מופלאה, אבל היא קצת רחוקה מקו הגבול היום.
כאשר נשאלת השאלה, כמעט תמיד נוצרת מבוכה בקהל ולאחר דקה או שתיים מונפת אצבע מהססת שאומרת שציונות דתית זה "לאהוב את הארץ" ואז אני מקשה – הרי ישנם יהודים שאוהבים את הארץ מניו יורק והאם הם ציוניים בעיניכם? או לחילופין – אחמד טיבי גם הוא אוהב את הארץ ואם כך, מהו הכתר המיוחד שאתם קושרים לראשיכם?
המבוכה הציונית דתית אינה רק שאלה פוליטית, אלא יש בה עומק גדול יותר.
יתכן מאוד שתופעת הנשירה היא ביטוי לטרנד עולמי גדול מאתנו, כפי שטוען הרב חיים נבון, אבל זה לא פותר אותנו מלהישיר מבט אל הבעיה ולהבין את השינויים שאנחנו מחויבים להם.
אם ישנו נגיף שמשתולל בעולם, אנחנו חייבים לשאול איך אנחנו מחזקים את המערכת החיסונית שלנו, ולא להתנחם בהיותנו חלק מקהילה גדולה ומאוימת. כך הוא גם בדברים הנוגעים לנשמה שלנו – אם ישנה נשירה כה גדולה, סימן הוא שהמערכת החיסונית שלנו צריכה לעבור עדכון. להיות חזקה יותר מן הנגיפים הרוחניים המשתוללים בעולם.
כאשר הזהות שבה אנחנו מתלבשים אינה הולמת את מי שאנחנו או שאינה ברורה לנו דיה, אנחנו עומדים מול העולם ללא כוח פנימי שיוכל להדוף את עוצמת הרוחות הנושבות מבחוץ.
נכון הדבר שגם בתקופת הרמב"ם הייתה נשירה, כפי שאמר הרב נבון, אבל הרמב"ם לא המשיך הלאה בחייו אלא עמל לברר את משנתו של אריסטו שמשכה את לב ההמון, הוציא ממנה את מה שמתאים לתורה ונתן לנו את מורה הנבוכים, כדי שמפת הדרכים היהודית תזהיר שוב באור יקרות.
הגדרת הזהות של הציונות הדתית כנראה צריכה לעבור עדכון גרסה. לא יכול להיות שלא נשאל את עצמנו בישרות מה נותר מן השליחות הציונית ההיסטורית שהיינו חלק ממנה בעבר. מה ממשיך אתנו הלאה ומה נותר רק פלקט עתיק על הקיר, שאכן מרגש מאוד כי הוא מזכיר מה היינו פעם, אבל אין בו תועלת של ממש בימינו.
אם אנחנו קוראים לעצמנו "ציונות דתית", אנחנו חייבים לשאול את עצמנו בכנות, מה המשמעות של אותה דתיות. האם היא הצייתנות לחוקים שאבד עליהם הכלח חלילה כי לא נעים לשבור את הרצף המסורתי, או שיש בנו איזו אש רוחנית שיכולה לחמם ואפילו לשרוף כשמאיימים עליה.
ובסוף, האם המקף המחבר בין הדתיות לציונות הוא חיבור של שני ערכים – אזרחי ודתי – שלא בהכרח קשורים ביניהם, או שהוא מבשר על קומה רוחנית הרבה יותר גדולה שטרם באה לידי ביטוי?
אני מאמין שמשברים מצמיחים אותנו, אבל כדי שזה יקרה אנחנו חייבים לחדור לשורשי הבעיות כדי להצמיח משם את הקומה הבאה. הרב אורי זוהר אמר לי לאחרונה בשיחת טלפון, שמה שרגילים לומר שישנה ירידת הדורות, אין הכוונה שהדורות הולכים ומידרדרים אלא להיפך – ככל שאנחנו מתקדמים, כך ישנה דרישה לרדת לשורשים יותר עמוקים.
אכן הוא צודק. צריכים להתגייס כדי לרדת אל אותם שורשים.
