המאבק המשפטי של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עדיין לא תם, אבל לפי התוצאות הנוכחיות, צריך להתכונן לכהונתו של הנשיא הדמוקרטי הבא, ג'ו ביידן, וסגניתו קמלה האריס.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעומקה של שמורת טבע ביו"ש: אתר אשפה מזהם לפלסטינים בלבד
– דעה: הציונות הדתית חייבת לברר מהם העקרונות שלה
– איש הימין אברהם דובדבני נבחר ליו"ר קק"ל
מנקודת מבטנו, השאלה החשובה ביותר היא מה תהיה מדיניותו של ביידן במזרח התיכון, ובפרט מה יהיה יחסו לישראל. מכיוון שאין לאיש מושג ברור – אולי גם לביידן עצמו – מדובר בשאלה בהחלט מטרידה. עדיין טרייה בקרבנו הטראומה מתקופת אובמה, שהשאיר אחריו מזרח תיכון בחורבות. האם גם ביידן יציג מדיניות של פייסנות והתבטלות כלפי האסלאם הקיצוני ואיראן, ויִראה בידידותיה המסורתיות של ארה"ב באזור – כולל ישראל – מעין סרח עודף של מדיניות מיושנת, בנות ברית שאפשר לזלזל בהן?
לא מעט פרשנים, כולל בימין, משמיעים צפירות הרגעה. ביידן אולי לא יהיה ידיד טוב כטראמפ, אבל החשש מופרז. הוא שייך לדור קודם ונחשב ידיד ותיק של ישראל. מדיניותו, מבטיחים לנו, תהיה מאוזנת והוגנת יותר, ולא תפגע משמעותית באינטרסים הישראליים באזור.
אומרים שאי־וודאות אחראית למצוקה יותר מאשר הידיעה שיקרה משהו רע. ובכן, גם אני כאן כדי להרגיע: הפרשנים טועים. בסבירות גבוהה הרבה יותר, כהונתו של ביידן תהיה לנו מרה כלענה.
לתחזית האופטימית אין הרבה על מה לסמוך. לא רק מפני שבעברו של ביידן הנקודות החיוביות מתאזנות באמירות ומעשים הפוכים, אלא בעיקר משום שההווה במפלגה הדמוקרטית שונה מאוד מהימים שבהם מנהיגיה נדרשו להפגין תמיכה בישראל כדי להרוויח נקודות.
בישראל נוהגים לדבר על אסטרטגיה או דיפלומטיה ישראלית דו־מפלגתית (bipartisan), שלפיה מצווה עלינו לשמר יחסים טובים עם שתי המפלגות. זו אמירה מוזרה. ישראל לא בוחרת בדו־מפלגתיות, היא כפויה עליה מתוקף יחסי הכוחות בינינו לארה"ב. ישראל לא תתערב בפוליטיקה בארה"ב ותעבוד עם כל ממשל שייבחר, לא כביטוי למצע פוליטי או אידאולוגיה, אלא מכיוון שארה"ב היא מעצמת־העל הגלובלית, ואנחנו, לפחות בינתיים, לא.
הדו־מפלגתיות היא למעשה עניין אמריקני פנימי: בעשרות השנים האחרונות המסורת הפוליטית האמריקנית הייתה הצגת תמיכה חוצת־קווים פוליטיים בישראל, שנהנתה ממעמד קונצנזואלי. אנחנו כמובן מאוד אוהבים את הדו־מפלגתיות הזאת ומעודדים אותה ככל יכולתנו, אבל היא עניין אמריקני, לא ישראלי.
כאן מגיעה התפנית בעלילה. הפוליטיקה בארה"ב עוברת תהליך שינוי מובהק, שכולל את היחס לישראל. מכון הסקרים "פיו" בדק את הזדהות האמריקנים עם ישראל מאז 1978. באותה שנה הזדהו עם ישראל 49% רפובליקנים, ו־45% דמוקרטים. לעומת זאת, ב־2018 הזדהו איתנו 79% רפובליקנים, ורק 27% דמוקרטים. הממוצע הכללי עלה, אבל הוא מטעה. הסיפור האמיתי הוא הקריסה באהדת הציבור הדמוקרטי לישראל, לעומת הפריחה באהדת הרפובליקנים.
ב־2019 בחנו ב"פיו" את הבדלי האהדה לישראל כשמבחינים בין הממשלה לעם. 46% מהרפובליקנים גילו אהדה מובהקת לעם בישראל ו־51% לממשלה, ואילו רק 10% מהדמוקרטים גילו אהדה מובהקת לעם ו־12% לממשלה. הממצאים, אם כן, חד־משמעיים. הדמוקרטים מתרחקים מישראל, בעוד הרפובליקנים אוהדים אותה.
השמאל בישראל אוהב להאשים את נתניהו בהתרחקות הדמוקרטים, אבל האמת היא שהיחס לישראל הוא רק ביטוי לתמורות הערכיות הפנימיות שהחברה בארה"ב עוברת. המפלגה הדמוקרטית עוברת רדיקליזציה, בלי קשר אלינו.
השנה פרסם החוקר גדעון ישראל ספר על המפלגה הדמוקרטית ושמו "ערכים שבורים" (Broken Values). בספרו הוא עובר על המצע הדמוקרטי, ומדגים "עד כמה השתנו הדמוקרטים בין 1992 ל־2020" במגוון נושאים: "אחריות אישית, דת, משפחה, גזענות, הפלות, הגירה, התיקון השני לחוקה, צדק פלילי וישראל". הספר לא משאיר מקום לספק: היחס לישראל הוא חלק מהקצנה פוליטית דמוקרטית כללית, עניין פנים־אמריקני מובהק.
בפרק החשוב על ישראל, "מיחסים מיוחדים לבעיה מיוחדת", מתאר המחבר את ההידרדרות החריפה ביחס לישראל במפלגה הדמוקרטית בימינו, שבהם אילהאן עומאר האנטישמית היא מנהיגה לגיטימית, ואפילו נציגים יהודים כצ'אק שומר תומכים באנטי־ישראלים מובהקים כקית' אליסון לתפקיד בכיר במפלגה.
הקצנה קובעת טון
אכן, יהודי ארה"ב הם בסופו של יום חלק מהשמאל האמריקני, וגם הם עוברים את תהליך ההקצנה הדמוקרטי. לא לחינם הם תמכו באופן עקבי באובמה ובמדיניותו במזרח התיכון, כולל הסכם הגרעין עם איראן. ב"פיו" בדקו ומצאו ש־70% מהיהודים תמכו בביידן ורק 27% בטראמפ, נתונים דומים מאוד לאלה של 2016. כלומר, מדיניות השלום של טראמפ, גיבוש הקואליציה נגד איראן, והגישה החיובית לישראל לא עניינו את הקול היהודי השמאלי בארה"ב.
יהודי ארה"ב הם בסופו של יום חלק מהשמאל האמריקני, וגם הם עוברים את תהליך ההקצנה הדמוקרטי. לא לחינם הם תמכו באופן עקבי באובמה
למפלגה הדמוקרטית יש בעלי בית אידאולוגיים חדשים: בלאק־לייבס־מאטר (BLM) ו"אנטיפה". ביידן והאריס צריכים אותם לצידם. במידה רבה הם חייבים להם את כהונתם. הארגונים הקיצוניים שטפו את הרחובות, עוררו את הציבור, ויצרו תנועה המונית שפמפמה את החדשות ואת דעת הקהל בארה"ב במשך חודשים. תנועות הקצה הללו הפכו לכוח פוליטי משמעותי, חלק אינטגרלי מהמפלגה.
עמדות הארגונים הקיצוניים ביחס לישראל ידועות. מדובר בארגונים פרו־פלסטיניים מובהקים, מעודדי אלימות ובעלי מרכיבים אנטישמיים. במסגרת הערכים החדשים במפלגה הדמוקרטית, אנו צפויים לפגוש שיח אנטי־ישראלי בוטה, שבו ישראל היא הקלגסית והפלסטינים הם המקופחים.
הדור החדש והמרכזי במפלגה הדמוקרטית לא בא לדבר, להתפשר, או להיות סביר והגיוני בענייני העולם. הם מרקסיסטים טיפוסיים, שטופי אידאולוגיה ולהט צדקני. הם באים להפוך את העולם ולהכחיד כל התנגדות, והם עושים זאת בהצלחה לא מבוטלת בשנה האחרונה בארה"ב.
במציאות הזאת, עמדותיו של ביידן לא באמת חשובות. מנהיגים בדמוקרטיה תלויים בדעת הקהל ובבוחריהם. גם אם ביידן מגיע מדור אחר, וגם אם יש עדיין דמוקרטים תומכי ישראל אמיתיים, הפוליטיקה החדשה קובעת. ההקצנה הדמוקרטית, והתבססות האקטיביסטים הרדיקליים במפלגה, מתוות טון אנטי־ישראלי, שמגיע באופן מובהק עד לעמדות הכוח (כולל, כאמור, בקרב היהודים). לביידן, שפועל במסגרת הפוליטית הזאת, לא יישארו הרבה ברירות.
לכן, מי שסבור שביידן יצליח לקיים מדיניות מזרח תיכון שמרנית ומתונה, כשמפלגתו נשענת על תנועות רדיקליות ואנטישמיות וזרמי עומק אנטי־ישראליים שוטפים את רוב בוחרי המפלגה, מגלה אופטימיות לא זהירה בעליל. הלוואי שאתבדה, אבל בינתיים מוטב לנו לחגור חגורות בטיחות.
