מיד אחרי הבחירות בארה"ב עלה ארצה הדיון האמריקני בשאלה אם התקשורת צריכה לשנות גישה ולהפסיק לשדר כל מה שלדעתה הוא פייק ניוז. עיתונאי ארצנו הפלורליסטים ריירו מהנאה בכל פעם שרשת CNN קטעה את נאומי הנשיא היוצא באיבם, התענגו על כל הערת אזהרה שהצמידו בטוויטר לציוץ של טראמפ, והתרגשו עד דמעות מכך שאפילו פוקס השמרנית קפצה על העגלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הציונות הדתית חייבת לברר מהם העקרונות שלה
– בעומקה של שמורת טבע ביו"ש: אתר אשפה מזהם לפלסטינים בלבד
– דף חדש? הפלסטינים מפשירים יחסים עם ישראל והמפרץ
לאופנות אמריקניות דרוש בדרך כלל עשור כדי להגיע לישראל, אך הפעם לא עברו עשר דקות וכבר עיתונאים החלו לייבא את הטרנד ולשאול את עצמם בטוויטר בכובד ראש תהומי האם הגיע הזמן להפסיק לתת במה לכל מי שחושב אחרת מהם. האמת, לא התרגשתי. למה לא? כי אם יש משהו שמעניין את התקשורת הישראלית יותר מללקק לעצמה זה כסף, וכסף בתקשורת זה רייטינג.
שני נתוני רייטינג מעודדים בימים אלה את הציבור הימני, הנתון הראשון הוא הירידה באחוזי הצפייה בתוכנית האנטי־ביבי הידועה "אופירה וברקו", והנתון השני הוא הרייטינג של תחקיר קצת פחות אנטי־ביבי ששידר רביב דרוקר ב"המקור". התחקיר כלל 107,485 שיחות מוקלטות מהטלפון של ניר חפץ, ולפחות בחלקו הראשון השיג את שפל הרייטינג של התוכנית בעונה הנוכחית. אני לא בטוח שזו מגמה; אבל ברשת נדמה שבימין מתייחסים לזה כסוג של "עונש".
אני מרגיש את זה בעצמי, האמת. בעבר הקדשתי חלק ניכר מהזמן הפנוי שלי כדי לצפות באנשים שמעצבנים אותי, והייתי מכור לאמנון אברמוביץ'. היום אני מעביר לנטפליקס. לפני שנה הייתי צופה באדיקות בכל פרק של המקור, אבל היום אני רואה עשר דקות, משתעמם ומעביר לסדרה על ברברים. אנשי התקשורת כאן יכולים לפנטז עד מחר על החרמת ימנים וקטיעת ראיונות איתם כדי להכריז שהם דוברי שקר, אבל לצד השני, לקהל, יהיה קל להעניש אותם. אם הם חושבים שאנחנו נמשיך לצפות במי שחושב שאין לנו זכות דיבור, שיחשבו שוב.
בהתרגשות גדולה הודיעו אמצעי התקשורת בישראל על אסטרונאוט ישראלי שני שעומד לצאת לחלל. לכאורה ידיעה מרגשת, אבל מערכת היחסים בין ישראל לחלל היא די מלחיצה. יש מעט מאוד טראומות לאומיות זכורות כמו מוצאי השבת ההיא, שבה המתנו בקוצר רוח לנחיתתו בשלום של אילן רמון לאחר 16 ימים בחלל, אך צפינו בעיניים מבועתות בשברי המעבורת קולומביה בוערים בדרכם לאדמה. הטראומה השנייה – שהייתה בעצם רק באסה רבתי – אירעה לא מזמן, כשהחללית בראשית "נחתה חזק מדי" על הירח, כמו שהגדיר זאת לאחרונה מומחה חלל גנרי בריאיון ברדיו.
למעשה, חוץ מכמה לוויינים אי שם אנחנו נאחסים לאללה בכל הנוגע לחלל. אני כמובן מאחל לאסטרונאוטנו המיועד הצלחה וכבר לא יכול לחכות לראיונות על כך שהוא לוקח איתו תנ"ך ודגל ודיסק של שלמה ארצי (הוא מוזמן להפתיע עם איזה עומר אדם) אבל בדיוק כמו בפנדל מכריע של הקבוצה שלך, שיכול להביא אליפות, אני מתכוון לעצום עיניים ולפתוח אותן רק כשיודיעו לי שיש גול והוא נחת בשלום.
רק שאלה קטנה: בלי לזלזל, אשמח לדעת פעם במה תורמים לחיינו כל ה"ניסויים" שאסטרונאוטים עושים בחלל. התרומה היחידה של המירוץ לחלל לחיי, למיטב ידיעתי, הייתה הסרט "אפולו 13", וכמה פרסומות למזרנים שמדגישים בהן שהחומר שהמזרן עשוי ממנו נבדק בנאס"א.
לפני כמה חודשים היינו מוכנים לרקוד בתחתונים ולאכול חצי שנה רגל קרושה חמה, אם היו אומרים לנו שזה יציל אותנו מקורונה. אבל נהיינו מפונקים.
היינו אמורים לקפוץ משמחה השבוע כי שתי חברות גדולות הודיעו שהחיסון שלהן מראה תוצאות מצוינות, אבל שוב מצאנו את עצמו בביצת חמיצות ענקית. עם פייזר לא היה לנו חוזה, אז רצנו לחתום אחד. כולם קוננו: איך לא היה לנו חוזה איתה! כולנו עומדים למות כי נקבל את החיסונים אחרונים! בתוך כמה ימים הכריזה מודרנה על הצלחה רבה אף יותר. איתה, למרבה הצער, כן היה לנו הסכם מוקדם. ובכן – למה לעזאזל רצנו לחתום הסכם יקר עם פייזר? איזו התנהלות נוראית! כולנו עומדים למות.
רק לפני חודש כשהמהדורות דיווחו על 9,000 נדבקים ביום ועל חדרי מיון קורסים, פיללנו לכל הודעה אופטימית מכיוון אחת מחברות התרופות. שתהיה אפילו מהחבר'ה עם החלוקים הלבנים מנס־ציונה, לא אכפת לנו. שאחת מתופעות הלוואי שלו תהיה זנב וחוסר יכולת ליהנות מכדורגל, נתמודד. אבל מתברר שהקורונה לא פוגעת רק בחוש הטעם והריח, אלא גם בחוש החשוב שמאפשר לך לקרוא ידיעה אופטימית ואשכרה לשמוח ממנה.
אין דבר מלחיץ יותר בחיי כרגע מאשר קבלת הודעה באחת מקבוצות הוואטסאפ של גני הילדים. הפחד שייכפה עליי בידוד נוסף אחרי שניים שעברתי גורם לליבי להחסיר פעימה בכל עת שאחת הגננות החביבות מחליטה לשתף בקבוצה משהו נחמד שקרה בגן או הודעה מנהלתית מרתקת.
"הורים יקרים, לצערי…" – כך נפתחה השבוע אחת ההודעות מאת הגננת בגן של הזאטוטים. אלה היו המילים היחידות שהופיעו בחלון ההתראות, והן הספיקו כדי שיחשכו עיניי. בדמיוני כבר נפרדתי מהאנשים הקרובים לי, וראיתי את עצמי נאנק תחת עול הבידוד במשך עשרה ימים. הקלקתי על ההודעה, מסתבר שהיה לה המשך "הורים יקרים, לצערי עקב טעות של המכולת לא חילקנו היום פרי".
אני לא בנוי ללחץ הזה.
טלפנתי לגננת, והצעתי לה שבתחילת כל הודעה תרשום מילה לא קשורה כדי שנדע שזו לא הודעת בידוד, זה יכול להיות "סנאי", "אפרסק", "כפתור". כל מילה שתבהיר שלא מדובר בגזר דין בידוד. האמת שהגננת זרמה איתי, ואכן, בהודעה הבאה מהגן היא פתחה במילה לא קשורה. המילה הייתה משום מה "נודניק".
