עוד מימי אריק איינשטיין ושירו על תוצרת הארץ, הקריאה "לקנות כחול לבן" נהנתה מהילה ציונית. כעת, נוכח המשבר הכלכלי העמוק, גוברות אף יותר הקריאות להעדיף תוצרת מקומית על פני יצרנים מרחבי העולם שמשנעים לכאן את מרכולתם. כאשר מיליון ישראלים מובטלים וכשבעלי עסקים רבים מתקשים להביא טרף לביתם, טוענים רבים, זה הזמן לבכר את התעשייה המקומית. הקריאה הזאת מופנית לציבור הרחב, אך ביתר שאת היא מושמעת כלפי הממשלה: הממשלה היא הרי הקניינית הגדולה במשק, אומרים לנו, וגם עליה להעדיף ספקים מקומיים על פני מקביליהם בעולם. למה להעביר פרנסה ממשלתית לסין או לטורקיה אם אפשר להשאיר אותה כאן בבית, במיוחד כשהבית בוער.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דף חדש? הפלסטינים מפשירים יחסים עם ישראל והמפרץ
– דעה: בין חג הרווקים לבלאק פריידיי: המדריך לרכישה בטוחה ברשת
– לא לעולם חוסן: כך נתלכד תחת מכנה משותף
קשה להתנגד לקמפיין ציבורי שפורט על נימים פטריוטיים ונהנה מארומה ציונית שורשית. הבעיה היא שבשם האידיאל הזה, מדינת ישראל אולי תקדם בקרוב מדיניות בזבזנית בטווח הקצר, שעלולה להפוך להרסנית בטווח הארוך. בימים אלה שוקל ראש הממשלה להרחיב את המדיניות הממשלתית הנוכחית להעדפת תוצרת הארץ במכרזים ציבוריים. כבר כיום תקנות המכרזים מחייבות גופים ממשלתיים להעדיף ספק ישראלי על פני ספק זר, גם אם ההצעה הישראלית יקרה יותר (עד 15 אחוזים). כעת מבקשים להרחיב את תחולת החוק גם על מערכת הבריאות, ובעיקר על קופות החולים ובתי החולים השייכים להן, על השלטון המקומי, וכן על מכרזי שירותים ופרויקטים גדולים.
בחייהם הפרטיים רוב האנשים יעדיפו מוצר טוב וזול, גם אם הוא מיוצר בחו"ל, על פני מוצר מקומי יקר ופחות איכותי. אך כשמדובר במדינת ישראל עצמה – שרוכשת מוצרים ושירותים בהיקף עצום, ולכן חשוב אף יותר שתפעל בחסכנות ובשום שכל – אנחנו מתקשים להחיל את אותו הכלל.
האמת היא שאין תבונה כלכלית אמיתית בהעדפת תוצרת מקומית. ללא מגבלות מסוג זה גופים ציבוריים יעדיפו, בצדק כמובן, לקנות מוצרים מהספק שיציע להם את המחיר הנמוך ביותר. אך שינוי החוק יביא לכך שכלל החברות הממשלתיות והגופים הציבוריים יידרשו להעדיף ספק יקר יותר, ובלבד שיהיה מקומי. העלות הנוספת הזאת איננה יורדת מהשמיים, אלא מגיעה מכספי המיסים שלנו. כשמדובר בחברות ממשלתיות שנותנות שירותים לאזרחים, העלות הגבוהה יותר תגולם בסופו של דבר במחיר שכולנו נשלם בעבור השירותים הללו. אין ארוחות חינם.
גם אם אנו רוצים להשקיע יותר כסף בעסקים מקומיים בעת הזאת, ואפילו מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר כדי לייצר עוד מקומות עבודה מקומיים, לא זו הדרך לעשות זאת. בניגוד לנטען, המחקר הכלכלי מעיד שהעדפת תוצרת מקומית לא בהכרח מוסיפה מקומות עבודה או מחזקת את הכלכלה המקומית. היא אכן מרחיבה את מקומות העבודה בחלק מהחברות – בהן תעשיות שנהנות מההעדפה הזאת – אבל פוגעת בתעסוקתם של עובדי תעשיות אחרות, בעיקר כאלה שמייצאות לחו"ל. לא מדובר בהגדלת העוגה, אלא סתם בהעברת משאבים מקבוצה לקבוצה, ולאו דווקא אל החברות הטובות יותר. להפך; מדובר, בהגדרה, בתמריץ לחברות שהן יעילות פחות ויקרות יותר.
לא זו בלבד, אלא שהתמריץ הזה ניתן על חשבון הציבור בכללותו. תשלום גבוה יותר על שירותים ציבוריים משמעו השקעה בפחות פרויקטים ממשלתיים ונטל מס גבוה יותר. אם הרכש הציבורי הופך זול יותר, המשמעות היא כסף רב יותר בידיים של האזרחים ותשתיות טובות יותר בעבורם.
גם אם אנו מוכנים לשלם מחיר גבוה יותר כדי לייצר עוד מקומות עבודה מקומיים, המחקר הכלכלי מעיד שהעדפת תוצרת מקומית לא בהכרח מחזקת את הכלכלה
משרד האוצר מעריך את העלות של ההרחבה הזאת בכ־1.3 מיליארד שקלים בשנה, שיֵצאו מקופת המדינה רק על העדפת תוצרת מקומית. למען האמת, הרבה יותר הגיוני לקחת מיליארד שקלים ולחלק אותם ישירות למפעלים הללו, ולחסוך את כל הבירוקרטיה של המכרזים המסובכים. אלא שאז יהיה קשה להסביר מדוע דווקא הם מקבלים מענק ואחרים לא, וגם לא יהיה אפשר להישען על סיסמה שובת לב כמו "קנו כחול לבן".
דוקטור תחרות ומר פוליטיקה
כדי ליהנות מתעשייה חזקה וממגזר עסקי מוצלח, מדינות יכולות לבחור באחת משתי גישות: תחרות או תכנון. בגישת התחרות, המדינה צריכה בעיקר לא להפריע: פחות בירוקרטיה, פחות רגולציה, פחות דרישות ופחות מיסים. כשהכללים פשוטים וברורים, עסקים טובים צומחים ומתרחבים, ועסקים פחות מוצלחים נסגרים. בדרך כלל העסקים שמצליחים הם אלה שמציעים יתרון מקומי מיוחד ומצליחים גם לייצא אותו לעולם, או שהם מתבססים על ביקוש מקומי גבוה. כלכלות שאין להן יתרון מיוחד, מייבאות מהעולם את המוצרים והשירותים שהן זקוקות להן. כך קורה בכל מדינה בעולם, אולי מלבד קוריאה הצפונית ובעבר מדינות קומוניסטיות. מהדינמיקה הזאת מרוויחה החברה כולה: הצרכנים שמקבלים מוצרים איכותיים יותר במחיר נמוך יותר, עסקים ויזמים שיכולים לגדול בסביבה עסקית נוחה יותר, והמדינה שמגדילה את התוצר, הפריון, ההכנסות ממיסים והרווחה החברתית.
בגישת התכנון, לעומת זאת, הממשלה בוחרת לחזק את הכלכלה המקומית באמצעות הצבת הגנות עליה. בדרך כלל מדובר בהגנות מפני תחרות שמגיעה מחוץ למדינה, באמצעות מגבלות על ייבוא: איסור על ייבוא מוצרים מסוימים, הטלת מגבלות ודרישות גבוהות על מוצרים אחרים, או הטלת מכסים כבדים שמייקרים את הייבוא באופן מלאכותי. המדינה יכולה גם להגביל את התחרות הפנימית: להגדיר מי רשאי להיכנס לענף מסוים ולפעול בו. זהו המסלול הפרוטקציוניסטי, וישראל כמובן לא המציאה אותו. מדינות עושות זאת כבר מאות שנים, אלא שבעשורים האחרונים המגמה העולמית היא לבטל הגנות מעין אלה ולא להרחיב אותן.
למרות הניחוח הציוני שלה, העדפת תוצרת מקומית שייכת למסלול התכנון הפרוטקציוניסטי. היא מקשה על ספקים זרים ומגדילה את העלויות שלהם, באופן שמגביל את התחרות במדינה. כצפוי, מי שמעוניינים לקדם אותה הם מי שבעיקר מרוויחים ממנה – היצרנים המקומיים ונציגיהם בהתאחדות התעשיינים, ונשיאות המגזר העסקי. אף שהם נתלים כעת במשבר הקורונה, זו לא תביעה חדשה שלהם. מנגנוני העדפת תוצרת מקומית היו כאן הרבה לפני הקורונה ויישארו הרבה אחריה. מסעות הסברה שקוראים לנו "לקנות כחול לבן" כדי לתמוך בכלכלה המקומית זכורים לכולנו מן העבר. מנגנון העדפה לתוצרת מקומית ברכש של המגזר הציבורי קיים מאז 1995, וגורמים בתעשייה ובמגזר העסקי המקומי, בתמיכת ההסתדרות, מנסים כל העת לקדם את הרחבתו.
לעומתם, המתנגדים למדיניות הזאת הם כל גורמי המקצוע: משרד האוצר, רשות התחרות, בנק ישראל, קרן המטבע הבינלאומית וארגון ה־OECD. כל הגופים הללו מתנגדים למהלך של העדפת תוצרת מקומית, שכן לאורך השנים הוכח כי היא פוגעת בתחרות ומביאה לעלייה בהוצאה הציבורית, לירידה באיכות השירותים הציבוריים, לגידול כללי במחירים ולהגדלת נטל הבירוקרטיה, ואף מעכבת אימוץ של טכנולוגיות חדשות המתפתחות בעולם. ב־OECD אף הגדילו וקבעו כי דווקא בגלל משבר הקורונה לא נכון לבצע כעת צעדים שיצמצמו את ההיצע ויקטינו את התחרות, מכיוון שבטווח הארוך הם יקשו על המשק להתאושש ולהשתקם.
ברשות התחרות בדקו את ההשלכות העתידיות אם תוחל העדפה גורפת של תוצרת הארץ ברכש הממשלתי. הבדיקה העלתה כי הגבלת היכולת התחרותית של גורמים זרים מצמצמת כבר עתה את מספר המתחרים במכרזים, באופן שעשוי להוביל לזכייה של גורם שאינו מציע את המחיר הטוב ביותר או את התנאים המיטביים, בהשוואה לאלה שהיו מתקיימים במקרה של תחרות מלאה. מדובר בגופים המפרסמים מכרזים והזמנות רכש בהיקפים של מיליוני ואף מיליארדי שקלים ובהם משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות, כמו חברת החשמל ומשרד הביטחון ובפרט אגף הרכש הממשלתי.
בענף מכרזי התשתיות והבנייה יש לכך השפעה שלילית במיוחד. בשנים האחרונות, תנופת התשתיות בישראל הביאה לפרסומי מכרזים המאופיינים בהתקשרויות ארוכות טווח ובביצוע עבודות קבלניות רחבות היקף. חלק ניכר מהם כרוך בהשקעה גדולה, והם דורשים ניסיון רב וסיכון פיננסי. חברות מקומיות מתקשות לעמוד בתנאים הללו ללא חבירה לגורם זר. מסיבה זאת, כך מצאו ברשות התחרות, במכרזי תשתיות גדולים שבהם מציעים זרים מנועים מלהשתתף, זירת התחרות מצטמצמת מאוד.
במקרים מסוימים אפילו עצם הימצאותו של מתחרה זר משפיעה לטובה על המחיר שמציע הגורם המקומי. במילים אחרות: תחרות עובדת. לא צריך להוציא את אדם סמית' מקברו כדי להוכיח באותות ומופתים מה שכולנו חווים מדי יום ביומו. כשיש תחרות על אספקת שירות או מוצר, הדבר דוחף את כל השחקנים להוריד מחירים ולשפר את האיכות. כשאין תחרות, או כשהתחרות מוגבלת או מיטיבה עם שחקנים מסוימים על פני האחרים, נראה ירידה באיכות ועלייה במחיר. זה נכון כשאדם פרטי קונה נעליים, אבל גם כשהמדינה קונה ציוד רפואי או תשתיות במאות מיליוני דולרים.
תפוח האדמה הלוהט הזה התגלגל לפתחו של ראש הממשלה והוא צפוי להכריע בו בימים הקרובים. בכל שנותיו בפוליטיקה הישראלית היה נתניהו הסמל של גישת התחרות. הוא שהכניס לדי־אן־איי הציבורי של ממשלת ישראל את הורדת הרגולציה והסרת החסמים כמטרה מרכזית של הפעילות הממשלתית. ראש הממשלה נהג לחזור ולהתגאות בצמצום הפרוטקציוניזם המפא"יניקי, בהגדלת התחרות, בהפחתת מכסים ובפתיחת המשק לעולם. נתניהו יודע שהעדפת תוצרת מקומית היא מהלך שחותר תחת כל מה שהוא עצמו הוביל, וכי זהו צעד שיביא להגדלת ההוצאה הממשלתית ולהגדלת הבירוקרטיה ויוקר המחיה. אבל כעת, שום פוליטיקאי לא רוצה להתייצב בצד שמצטייר אפילו ברמז כמקשה על עסקים או כמי שלא רוצה לסייע להם. השאלה היא איזה נתניהו יגבר: דוקטור תחרות או מר פוליטיקה.
מתנגדים על אוטומט
קשה לתת ציון טוב למשרד החינוך על תפקודו במשבר הקורונה, אבל לאחרונה התגלה שגם כשהוא עושה משהו חיובי, יש מי שידאג לנטרל אותו. אחרי חודשים ארוכים הצליחו סוף־סוף במשרד להסדיר את מה שבשטח קורה כבר זמן מה: הפעלת מצלמות בתוך הכיתות.
זה עשוי להישמע מדהים, אבל עד עכשיו צילום השיעור בכיתה היה אסור על פי נוהלי המשרד. תחת המגבלות על למידה פיזית בכיתות, שימוש במצלמות הוא פתרון הגיוני ומתבקש. צילום השיעורים בכיתה יאפשר לתלמידים שבסיכון בריאותי, לתלמידים חולים ולתלמידים בבידוד להשתתף בשיעור. הוא מאפשר גם לשמור על קפסולות עם משאבים מינימליים יחסית, כך שחצי כיתה נמצאת בכיתה עם המורה והמחצית השנייה צופה בשיעור בבית, ואחרי כמה ימים התלמידים מתחלפים. הנוהל שהוציא משרד החינוך אפשר הפעלת מצלמות בכיתות בכמה תנאים, בהם שהצילום נעשה בהסכמת המורה והוא אינו מוקלט או מופץ, אלא משודר באופן חי.
אלא שארגוני המורים מיהרו לקפוץ ולהתנגד. באיגרת שהפיץ למורים רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל־יסודיים, הוא קבע שמדובר ב"מלכודת" שעל המורים להיזהר ממנה, ואסר על המורים להסכים לצילום שיעוריהם. בין הנימוקים שמנה: "האח הגדול" יעקוב אחרי שיעורי המורים, מדובר ב"נכס רוחני" של המורים, אי אפשר לדעת מי יצפה בשיעורים, הצילום עלול להוביל לפיטורי מורים שכן אפשר יהיה לשדר את השיעורים למספר תלמידים גדול ולייתר את עבודתם של המורים. וגם, שימו לב, בשיעור יצפו גם הורים ויעירו למורים על טעויות. כאילו בזום ההורים לא יכולים לעשות זאת.
כבר התרגלנו שארגוני העובדים מתנגדים באופן אוטומטי לכל פתרון, אבל הפעם הם הצליחו להפתיע. אין סיבה אמיתית להתנגד לפעולה פשוטה והגיונית כל כך כמו שידור השיעורים בכיתה. מדובר בצעד שיאפשר לתלמידים מבודדים וחולים להשתתף, ויקל על המערכת לפעול בלי להוציא משאבים מיותרים. אבל כל אלה לא מעניינם של ארגוני המורים. הם לא בעסקי הפתרונות, אלא בעסקי ה"למה לשנות משהו שלא עובד יפה כבר יותר משבעים שנה".
בעולם שבו כל פרופסור מהרווארד מעלה את הרצאותיו ליוטיוב, ארגוני המורים בישראל דואגים ל"נכס הרוחני" של המורים. אגב, לטענה הזאת אין שחר. כפי שכל שכיר יודע, הפיתוחים שביצע בעבודה שייכים לעסק, במיוחד אם העסק קובע למורים את תוכנית הלימודים ואמצעי ההוראה. מורה שמכבד את מקצועו יודע שהטכנולוגיה מאפשרת לו דברים ולא לוקחת ממנו דבר, ושבשעה כזאת – ובעצם תמיד – ראוי לשים במרכז את צורכי הילדים ולא את החששות של המורים.
