היה זה בחופש הגדול שאחרי כיתה י"ב, רגע לפני הישיבה. א' מהשבט לא הפסיק לדבר על הסרט החדש "שהוא קוּל ממש, אבל כל כך מזעזע, שכמחצית מהצופים יוצאים ממנו באמצע". הטריגר הזה הספיק כדי לגרום לנו לקושש מטבעות ולמהר לטרמפיאדה בדרך לקולנוע בירושלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "המדינה הפכה את הקורונה לנגיף חרדי"
– הורים, תרגיעו: "הילדים חכמים וישלימו פערים"
– שם יעבור גבולנו: סיפורו של קיבוץ רמת רחל
חמש דקות אחרי תחילת ההקרנה א' השני יצא מהאולם. אחרי רבע שעה חצי מהשבט היה בחוץ, כולל א' הראשון שהכול התחיל בגללו. בסוף הסרט נשארנו רק אני, מ', וא' השלישי, שהיה שתול על המושב בפנים חיוורות, והיה צריך לנער אותו כדי לקלף אותו החוצה. "יהיו לנו סיוטים בלילה, אני סגור על זה", הפטיר א' השלישי בקול יבש. בלילה, בבית, עמדתי שעה ארוכה מתחת לסילון המים החמים במקלחת, בניסיון מטפורי נואש לנקות את העיניים והנשמה מהאדים הרעילים שספגו.
"רוצחים מלידה" של אוליבר סטון התבסס על תסריט של קוונטין טרנטינו, שכתב אותו מתוך מה שר' ישראל מסלנט כינה "המעיין הנרפש של הנפש". הוא ירד בו לקיום האנושי הכי נמוך, הכי אפל, הכי מכאיב והכי אדיש. בלי הקריצה והאירוניה שאפיינו את סרטי הקאלט הגדולים שלו מאותו עשור, כמו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה". לא שלא ראינו לפני כן סרטים אלימים בנערותנו; ראינו גם ראינו, אבל הללו היו ברובם בכיכובם של צ'אק נוריס או ז'אן קלוד ואן־דם – והציגו אלימות מלאכותית מפוהקת שגורמת לך לנקר עם ספר המתמטיקה של בני גורן מול בעיטות המגל של הבודי־בילדרס.
"רוצחים מלידה" היה משהו אחר. סטון הביא אל המסך אלימות עמוקה, תהומית, רצחנית, ספוגת רוע. העלילה עוקבת אחר זוג צעירים ממשפחות הרוסות, שחוו התעללות מינית ורגשית, ויוצאים למסע רצח תוך דילוג ממדינה למדינה בדרום־מערב ארה"ב. התקשורת מזועזעת מהם אבל גם מהופנטת, ובעיקר כתב אחד, חסר עכבות, שעושה הכול כדי להשיג ריאיון בלעדי, הישג שיהפוך לשירת הברבור שלו. לאורך כל הדרך אל האופל, הדם והדמעות לא מרתיעים את קהל המעריצים שלהם, שהולך ותופח עד לסוף חסר הפואנטה.
בראיונות שהתלוו להשקה הצטדקו יוצרי הסרט והסבירו שמדובר במחאה חברתית: שהיצירה נועדה להציב מראה לחברה האמריקנית הצבועה, שמעניקה תשומת לב תקשורתית מיוחדת לתחביבים ביזאריים, כמו לקחת נשק אוטומטי, להיכנס לתיכון ולטבוח בתלמידים; שהעלילה משקפת את הצביעות של תרבות אינסטנט המדברת על חירות אבל מכורה לרייטינג, מקדשת חופש אבל מתמרצת התמכרות, מלהגת על זכויות אדם אבל לא מפסיקה לבזות את הצלם בנונסנס ובטראש.
מה שיוצרי הסרט לא ראו – או לא רצו לראות – היא העובדה הפשוטה שהם יצרו ביקורת שקורסת לתוך עצמה. שהסרט שלהם רק הקצין והעמיק את התופעות שמהן הוא בא כביכול להתריע. שבהפוך על הפוך, הוא עודד אלימות והאדיר אותה. התוצאות היו מרות: שני מבצעי טבח הירי ההמוני בתיכון קולומביין בשנת 1999, אריק האריס ודילן קליבולד, שרצחו 12 תלמידים ומורה אחד ופצעו 24 אחרים והתאבדו בעצמם בסוף, היו מעריצים אדוקים של הסרט ויצאו למסע ההרג בהשראתו. מאוחר יותר הצטרף אליהם קנדי בן 23, שהושפע מאוד מהסרט. הוא חבר לבת זוגו בת ה־12, ויחד רצחו השניים את בני משפחתה בביתם, בדיוק כמו בסצנת הפתיחה של הסרט.
אשראי יקר
אסור להשוות, אוהבים היום לומר. אז אני לא אשווה. אבל באסוציאציות קשה לשלוט. וכשצפיתי בנאום הבלהות של דינה זילבר, נזכרתי בסרט הרע של הניינטיז. כי זה בדיוק מה שעשתה זילבר. מתחה ביקורת ארסית ורעילה שקורסת לתוך עצמה. ניסחה כתב אישום שהוא חלק מהבעיה במקום חלק מהפתרון. אני בטוח שהמשנה ליועמ"ש לא מיתממת אלא מאמינה לעצמה. בטוחה שהיא בסך הכול באה להתריע מפני הפופוליזם הימני הגואה; להזהיר מסגנון המנהיגות הטראמפי שיובא ארצה בידי חבורת הנתניהוז; להציב תמרורי אזהרה מול תרבות הפייק ניוז והפייק שלטון. והרי גם אנשי ימין ממלכתיים ואחראים לא יכולים שלא לראות "את העוול שבין הקוצים ואת השריפות בגבעה".
אבל בכישרון הרטורי הנפלא שלה היא עשתה בדיוק את זה: הושיבה בכפיפה אחת את הימין הערכי עם הימין הפופוליסטי, מרחה תו שחור של בני חושך על כל מי שלא נשבע אמונים למסדר השבט הלבן. בחלוקה הדיכוטומית של זילבר התמונה בהירה מאוד. נושאי לפידי האור הם השופטים, היועמ"שים, נערי האוצר, התקשורת, האקדמיה, עולם התרבות, ישראל הראשונה, קרן וקסנר, הקרן החדשה, ארגוני החברה האזרחית, הפריבילגים, השמאלנים, הקיבוצניקים, המפגינים, הערבים. אפילו אופירה וברקו זכו אצלה לכתבי מחילה בתעריפי בלאק פריידיי בזכות המתקפות שלהם על נתניהו.
בצד החשוך של הירח נמצאים חסידי ה"משילות". חסידים שוטים המתגודדים סביב הפייק מנהיג, המלך העירום. אלו שמייצרים "רדיואקטיביות, שיח מסמן, מוקיע, מרחיק, מתייג, משניא, מכליל, מגביה חומות הפרדה, לא עוצר מול עובדות". זו האמת המרה, זילבר רואה בימין כולו תנועת דקדנס הנוהה אחר "מחוז חפץ וירטואלי, פאטה מורגנה". עדר שוטה הנאחז ב"ערוות טיעון המשילות". ובכך היא גורמת להרבה אנשי ימין אחראים וממלכתיים שרוצים לתקן נגעים שפשו בשלטון הימין, להניח בצד את המחויבות לתיקון העולם, ולהתמקד בציפוף שורות מול הנגיף המאומת שבא לעשות שפטים במחנה הלאומי.
הייתי יכול להבין נאום כזה שנישא מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן. הוא מדבר אל הבייס שלו. אבל את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. המילים שלך מייצגות מערכת
הייתי יכול להבין נאום כזה אילו היה נישא מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן. גולן מדבר אל הבייס שלו. הוא מאמין שהשמאל המובהק הוא שבט נרדף, ולכן מוכן לשרוף את שאריות הסולידריות כדי לקושש קולות למדורה קטנה, שלאורה הקלוש יוכלו להתחמם אלו שמרגישים שגנבו להם את המדינה. אבל אַת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. המילים שלך מייצגות מערכת, והפוליטיזציה החריפה שאת עושה למוסד הממלכתי החשוב, היא פיגוע בלב ליבה של הדמוקרטיה. מה תגיד עכשיו מערכת המשפט להמוני אזרחים שבטוחים שהפרקליטות היא סניף מרצ, וקיבלו עכשיו הוכחה חיה מצולמת? רק בעתיד נדע אם זה הסיפור האמיתי: פקידה בשלהי הכהונה הציבורית שלה מימנה את הפריימריז הפוליטי האישי באשראי יקר שגזלה מהשירות הציבורי.
הפלאשמורה: התמונה מורכבת יותר
הטור שפרסמתי פה בשבוע שעבר על בני הפלאשמורה, עורר תגובות חריפות ורבנים רבים פנו אליי בנושא. אודה ואתוודה, לא הייתי באתיופיה והדברים התבססו על הפרוטוקולים מישיבות הממשלה, ועל מידע גלוי שפורסם בבמות שונות. אני מבין שהתמונה מורכבת הרבה יותר.
אחד המגיבים הוא מו"ר הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, ואלה הדברים שהוא כתב לי בתגובה:
"כאב לי מאוד כשקראתי את הדברים הפוגעים והמופרכים על אחינו הממתינים לעלייה באתיופיה. הם ממתינים זה שנים רבות ומלווים בידי רבנים. גם אני זכיתי לבקר שם בשנה שעברה ולעמוד על מצבם. פגשתי בקהילות מלאות חיים יהודיים, באנשים הדבקים בתורה, מסורים להלכה, מתפללים בדבקות, צעירים עם עוצמות דתיות כשל בני ישיבה ובנות אולפנה. חלק מהם פגשתי גם בארץ, בישיבות הסדר. במשך השנים ביקרו אצלם הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר, הרב הראשי ליהודי אתיופיה הרב יוסף הדנה ומחליפו הרב ראובן וובשת. הרב מנחם ולדמן הוא רב הקהילות מזה כשלושים שנה.
"לכולם יש עמדה ברורה – מצווה להעלותם לישראל. בשנה האחרונה ביקרו בקהילות רבנים רבים: הרב יעקב מדן, הרב גדעון פרל, הרב אבי גיסר, הרב דוד סתיו, הרב שי פירון, הרב שלמה וילק והרב אליהו בירנבוים. כולם בחנו היטב ומקרוב את הסוגיה, וכולנו נרתמנו כוועד של רבנים וקסים למענם, כדי לעשות איתם צדק.
"בעניין ייחוסם היהודי יצא לי לבדוק היטב עם עוד רבנים, וישבנו עם זקני העדה וכן עם קס הקסים של יהודי אתיופיה קס בירקו טגניה, שאלפים מאנשי האזור שבו נולד וחי, ממתינים לעלייה ובהם רבים מקרובי משפחתו. מתברר שישנם לפחות 5,000 ממתינים בגונדר שהם יהודים לפי ההלכה, מכיוון ששושלת האימהות שלהם שלמה ביהדותה. גם השאר שהם מיוחסים מצד אבותיהם רואים עצמם יהודים, חיים כבר שנים רבות כיהודים ורוב קרוביהם בארץ ובעזרת ה' יתגיירו בארץ.
"נזעקתי כדי להגן על אחינו מפני הוצאת שם רע שהיא כשפיכת דם נקיים מצד מי שלא ביקרו באתיופיה, לא בדקו כראוי ולא שאלו את הרבנים והקסים שכן בדקו מקרוב. הלכה היא שאפילו עדות על מעשה של שור צריך להעיד בפני הבעלים – יבוא בעל השור ויעיד על שורו – וכאן נשפכים קיתונות של השמצות בדיני נפשות בלי בדיקה ובלי להיפגש עם אחינו אלה ולשמוע אותם.
"הקב"ה פתח את שערי העלייה ליהודי אתיופיה למרות מתנגדים רבים, והוא חזר ופתח את השערים לאחינו שארית יהודי אתיופיה. יותר מ־50 אלף מהם שבו ליהדות ועלו, והם רוב בני העדה בישראל. נקבל באהבה גם את הממתינים כיום באדיס־אבבה ובגונדר. אשרינו שזכינו לראות את קיבוץ הגלויות בעינינו".
גיור, בירור וערבוב
"הסוף לחקירות היהדות היזומות בבתי הדין הרבניים?" תהתה כותרת הודעת הדוברות של ארגון "עתים". בהמשך ההודעה תוארה החלטת בג"ץ שניתנה ביום שני האחרון: "בג"ץ דרש מהרבנות הסברים לחוקיות ההנחיות שקבע בית הדין הרבני לעניין זימון קרובי משפחה של אנשים שנדרשו לבירור יהדות, וזאת ללא שיש לכך סמכות בחוק, ותהה מדוע שמירת מידע זה בתוך מאגר של המשרד לשירותי דת עומד מול זכויות יסוד חוקתיות".
הארגון טוען כי "בשנים האחרונות, בתי הדין הרבניים הרחיבו את השימוש בחקירות יזומות והטילו ספק ביהדותם של אנשים שכלל לא פנו לרבנות. לארגון 'עתים' הגיעו אלפי פניות של אנשים, בעיקר עולי בריה"מ לשעבר, שגילו לפתע כי בית הדין הרבני דורש מהם לבוא לברר את יהדותם ושומר מידע זה לשימוש עתידי של הרבנות.
"לפי הנחיות בירור יהדות, שנקבעו על ידי הנהלת בתי הדין הרבניים ומועצת הרבנות הראשית, כאשר אדם מבקש לעבור בשערי הממסד הדתי – להתחתן או להתגרש – הוא נדרש לבירור יהדות, ובמסגרת זו גם קרובי משפחתו עלולים להתבקש להגיע לברר את יהדותם. ככל שאלו לא יגיעו לבית הדין, מידע עליהם יישמר כדי שניתן יהיה לזהות אותם כ'טעוני בירור'. בתי הדין אף החלו להפעיל מאגר ובו השמות והפרטים של מי שנפתחה בעניינו חקירה, המבקשים וכל משפחתם המורחבת".
זה נשמע רע, אז הלכתי לבדוק את הפרטים. בשורה התחתונה, חוששני שנוצר כאן ערבוב בין שני נושאים לא קשורים: מדיניות הגיור ובירורי יהדות. נכון, יש בישראל ויכוח ארוך בשאלת מדיניות הגיור, אם היא צריכה להיות מחמירה או מקילה. אחד המחירים הכבדים שהחברה הישראלית משלמת על שליטת החרדים במוסדות הדת הממלכתיים, הוא המגמה המתגברת של החמרה במדיניות הגיור. זוהי פצצה מתקתקת לאומית, ואת המחיר נשלם כולנו בריבית דריבית בנישואי תערובת בין יוצאי בריה"מ שאינם יהודים, אך חיים כישראלים לכל דבר, לבין יהודים ישראלים. אין לזה שום קשר לשאלת בירור היהדות.
הנחיות בירור יהדות התש"ע (2010) מחייבות הליך בירור יהדות לאדם המבקש להתחתן ויהדותו מוטלת בספק, שכן אימו לא התחתנה כדת משה וישראל ואין לה כתובה. אם אתם רוצים למנוע את התענוג המפוקפק הזה מהילדים שלכם – תתחתנו ברבנות עם כתובה. היום ובעתיד הנראה לעין, כתובה יהודית היא ההוכחה החלוטה היחידה ליהדות. התפקיד של מברר היהדות הוא לעזור למבקש למצוא את הראיות למוצאו היהודי, לא להקשות עליו. אבל מה לעשות, לפעמים הבירור מסתיים בתוצאה עגומה. מקרה שהיה: אדם בא לבירור יהדות, ובמקביל אחיו שהיה בהליכי גירושין, טען שהוא לא צריך לתת גט מכיוון שאימו איננה יהודייה ולכן אין צורך בפירוק הנישואין כדת משה וישראל. ברור שממצאים שרלוונטיים לאח המתגרש יהיו רלוונטיים לאח המבקש להינשא.
העתירה של ארגון "עתים" מתמקדת בבני המשפחה האחרים: הם לא ביקשו לברר את יהדותם כי הם לא עומדים לפני נישואים. לפעמים הם כבר נשואים כדת משה וישראל על פי מידע חלקי שעמד בעבר לפני רושם הנישואין והתגלה כשגוי. הנחיות בתי הדין קובעות שבמקרים כאלה, שבהם ההחלטה על סטטוס של אדם אחד עשויה להשפיע על סטטוס של בני משפחתו, בני המשפחה יהיו רשאים להצטרף להליך המשפטי. הגיוני ודומה מאוד למה שקורה במשפט האזרחי: אם ראובן תובע את שמעון, וקבלת התביעה או דחייתה תשפיע על לוי, בית המשפט יצרף את לוי כצד לדיון כדי לתת לו את יומו.
בית הדין הרבני לא מחייב את בני המשפחה להצטרף לדיון אבל כן מיידע אותם. כך או כך, הוא פוסק רק על המבקש ולא על בני המשפחה שלהם. אין "רשימה שחורה" של פסולי חיתון, אבל כן יש פסקי דין שכוללים פירוט של התשתית העובדתית, מהסיבה הפשוטה שככה עובדת כל ערכאה שיפוטית. "עתים" רוצים לטעון שפסקי הדין הללו הם "מאגר מידע" לא חוקי, אבל מבחינה הגיונית, אם ניקח את הטענה שלהם עד הסוף, המשמעות היא שבתי דין או בתי משפט לא יוכלו לדון בשום תיק שיש בו השלכה על צדדים שלישיים, וזה קצת מופרך.
אחד המיזמים החשובים של ארגון צהר הוא בדיוק בנושא הזה: עזרה מקצועית בבירור יהדות, שבזכותה רבים נושעו. העתירה של "עתים" עלולה להשיג את ההפך: אם בתי הדין לא יוכלו לברר יהדות של עולים מחבר העמים, הם גם לא יוכלו לחתן אותם, והם יידחו סופית.
