יש דברים שיד הזמן אינה נוגעת בהם. דור הולך ודור בא, והמרדף השמאלני אחרי אפי איתם לעולם נמשך. מנהיג המפד"ל לשעבר, קצין בכיר בדימוס, שוב סופג חרפות וגידופים מכיוונו של חוג אליטיסטי מזדקן, בדיוק כמו לפני שלושה עשורים, כשהחוג הזה שלט בכיפה והציק לחובשי כיפה. שנים רבות אחרי פרישתו של איתם מהצבא ומהפוליטיקה התחדשה פתאום ההסתערות הפרה־היסטורית עליו לרגל אפשרות מינויו למשרה לא הכי חשובה בירושלים, אך כנראה מספיק חשובה כדי להוציא מהבקבוק את כל שדי השנאה כלפיו – יושב־ראש מוסד יד ושם.
ראשון המסתערים החדשים־ישנים הוא נחום ברנע מידיעות אחרונות. "במהלך השירות הצבאי שלו הוא חזר בתשובה", מנה לאחרונה ברנע את חטאיו העתיקים של איתם. "כמנהגו, עשה מזה עניין גדול, דתי ולאומי. המשיח הגיע, רכוב על נגמ"ש, חובש כיפה ענקית, צבועה בסגול של גבעתי". עלעול בארכיון "כותרת ראשית", שבועון השמאל שברנע ערך בצעירותו, מגלה תיאור אנתרופולוגי דומה של איתם בכותרת משנה בשבועון מ־1988, אחרי הופעת הבכורה שלו בטלוויזיה: "הקצין המזוקן שהוצג בשמו הפרטי אפי, כשהוא חבוש כיפה ענקית בצבע סגול".
לפי כל הסימנים, זו הבעיה השורשית של השמאל עם אפי איתם – הזקן וכיפת הענק. אילו נשאר גלוי ראש וגלוח לחיים, כמו בימי נערותו בקיבוץ עין גב, או לפחות מסתפק בכיפת מחמד קטנה, לא הייתה מניעה שיסיים את שירותו בצה"ל כאלוף מוערך בקונצנזוס ויתמנה יום אחד ליושב־ראש יד ושם או אפילו לשר החינוך מטעם מרצ. אבל אותה הופעה נשכחת בטלוויזיה, שנעשתה בשליחות דובר צה"ל בשיא האינתיפאדה הראשונה, חרצה את גורלו.
תשומת הלב של התקשורת הופנתה למח"ט הדתי היחיד אז בצה"ל (והשני בסך הכול בתולדות צה"ל). היא עשתה עניין מהתוספת בס"ד שהצמיד להזמנות ליום הורים יחידתי, ולימים ציירה אותו כנאשם מרכזי במשפט צבאי מתוקשר (גבעתי ב') שבו לקח חלק על תקן עד בלבד. אירוע זניח שהיה מעורב בו אישית הועלה לדרגת פשע מלחמה דמוי נירנברג: סטירת לחי למתפרע פלסטיני שנעצר, נאזק ואז ירק על חייל מילואים אשר הושיט לו יד כדי להקל על ירידתו מג'יפ צבאי.
עינוי הדין נמשך ארבע־חמש שנים. הפרקליט הצבאי הראשי, בעידודם של חברי כנסת ממרצ, התאמץ להפליל את מח"ט גבעתי. חוקרי מצ"ח הפכו כל אבן כדי להוכיח שהסית את חייליו לשבור עצמות לפלסטינים. גם שופטי בג"ץ נדרשו לסוגיה. קידומו הוקפא. פקודיו לשעבר עקפו אותו בינתיים בסולם הדרגות והתפקידים, ובהם גבי אשכנזי. ככתב צעיר פרסמתי ב־1990 בעיתון "חדשות" ריאיון מקיף עם חברים לנשק שהביעו זעזוע מהעוול שנעשה לו ומעוצמת העלילות, אך צדקתם וצדקתו יצאה לאור רק אחרי ימים רבים. הוא אפילו לא הועמד לדין. הפרשה הסתיימה בנזיפה פיקודית. ב־1994 העלה אותו הרמטכ"ל אהוד ברק לדרגת תת־אלוף, חרף מחאות השמאל שהתקשה לוותר על טרפו. אחר כך מונה למפקד עוצבת הצפון.
הכתב הצבאי של "הארץ" ראיין אותו לרגל המינוי ההוא ומצא לנכון לציין, כמה אירוני ממרחק הזמן, שכאשר "נכנסים אליו ללשכה מתמקדת העין בפריט החורג מהרקע המקובל: תמונת הילד מגטו ורשה העומד בידיים מורמות מאימת החיילים הגרמנים המכוונים אל גבו את נשקם. 'אם לחפש רציונל לעובדה שאני בצבא הנה הסיבה', אומר איתם'" (6.11.98). בכל זאת, מאמר המערכת שלשום באותו עיתון עצמו, תמה מדוע "מכל האנשים בישראל, בחר ראש הממשלה כמועמדו לתפקיד באדם שתומך בטרנספר של פלסטינים, שקרא לערבים אזרחי ישראל 'פצצה מתקתקת' ושהגדיר חברי כנסת ערבים כ'גיס חמישי'". יאיר לפיד פסק שאיתם "אינו יכול לכהן בתפקיד שסמליותו רבה כל כך בעיני העם". מדבריו היה אפשר להבין שמינויו יפגע בזיכרון הנספים בשואה. עד כדי כך.
גם בכירת העבודה לשעבר קולט אביטל הזדעקה נגד המינוי, בתוקף תפקידה כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה. בחודש שעבר פנתה אביטל לשר הממונה על יד ושם, זאב אלקין, בהצעה שימנה לתפקיד אדם אחר, "בעל רקע אישי ומידע רציני על השואה". היא נקבה בשמותיהם של זבולון אורלב, מנחם בן ששון ושי פירון. האם שלושת האישים הנכבדים מבינים יותר בשואה מאפי איתם? מה בדיוק עושה את קולט אביטל עצמה מומחית למומחי שואה?
אבל מילא אביטל, ברנע, לפיד ומערכת הארץ. הם שייכים לדור שמתקשה עדיין לעכל את נציגי המחוז האמוני שאליו משתייך איתם, עם הכיפות הגדולות והציציות בחוץ. 220 חוקרי שואה ואנשי אקדמיה חתמו בתחילת השבוע על עצומה מחפירה. "מינויו של איתם ליו"ר יד ושם ימיט לעג וחרפה על מוסד בינלאומי מכובד המוקדש לתיעוד פשעים נגד האנושות", כתבו אלה שלכאורה אמורים להילחם בתופעות של זילות שואה ובהשוואות נואלות שלה. לדעתם, שאותה לא טרחו כלל לנמק, המוסד "נמצא כעת תחת איום של מסירה לידי פוליטיקאי ימני־קיצוני ונבער מבחינה היסטורית".
מתברר שגם 220 מומחים מדופלמים יכולים להיות קיצונים ונבערים מבחינה מסוימת: היו"ר המיועד של יד ושם מחזיק בהשכלה פורמלית גבוהה מזו של היו"ר היוצא אבנר שלו (תואר שני לעומת תואר ראשון), ובהשכלה בלתי פורמלית רחבה ביותר. שניהם תתי אלופים בדימוס. אמנם איתם, בעוונותיו, שימש גם כפוליטיקאי, אבל צריך להיות נבל כדי לתמצת את הביוגרפיה שלו במילים "פוליטיקאי ימני־קיצוני", אחרי שהקדיש את מיטב שנותיו לביטחון ישראל ונענד בעיטור המופת. פעם או פעמיים אכן התבטא בחריפות נגד האויב הפלסטיני, אך בוודאי לא היה חריף יותר מיו"ר מועצת יד ושם לשעבר, יוסף לפיד המנוח, שאמר פעם בפופוליטיקה כי "אם יתפוצצו השבוע בעשר ערים בגדה ובעזה עשר מכוניות תופת וייהרגו 500 פלשתינאים, אולי הם יתחילו לחשוב".
בניגוד לרושם שנוצר השבוע בידי דורשי רעתו, איתם דווקא הגדיר את הטרנספר כסיסמה "שקרית" ולא מוסרית, והבהיר שיתמוך בגירוש ערבים רק במקרה של "מלחמה טוטלית עם ברירת סכום אפס". הוא גם הביע התנגדות לשלילת זכות הבחירה שלהם, אך תבע מהם נאמנות (הארץ, 3.12.2002). זו הייתה תביעה לגיטימית לחלוטין שהושמעה שנה וחצי בלבד אחרי ההשתוללות האלימה שלהם באינתיפאדת אל־אקצה. שליפת הציטוטים החלקיים מאותו ריאיון ישן (עם ארי שביט), כדי לשלול עכשיו את התאמתו לניהול יד ושם, היא תופעה מקארתיסטית מובהקת. אפי איתם נרדף כבר יותר משלושים שנה. לכן טוב שהשר אלקין לא נבהל מהעצומה השקרית ומהביקורת בביטאוני השמאל. השבוע הבטיח לי שאינו מתכוון "להיכנע לקמפיין המכוער הזה", המצייר את מפקדי צה"ל כפושעי מלחמה ופוסל אנשי ימין ממילוי תפקידים ממלכתיים. אלקין גם הזכיר שדווקא בימים הקשים של ההתנתקות הוכיח איתם שאין ממלכתי ממנו.
אגב, תפקיד יו"ר יד ושם אינו חינוכי או סמלי בלבד. המוסד הממלכתי הוותיק סובל לאחרונה ממשבר תקציבי עמוק. גם הכנסותיו מתרומות התכווצו בגלל הקורונה, ובאופק כבר נשקפת לו סכנת סגירה. הוא זקוק בדחיפות למנהל מיומן עם ניסיון פוליטי, פיקודי וכלכלי, ואלו בדיוק הסגולות של איתם, שבעשור האחרון עבר לעולם העסקים. אם הממשלה תאשר בהקדם את מינויו היא תעלה תרומה חשובה למאבק בפשעי שנאה וגם תציל את יד ושם.
