חגיגות הארבעים להקמת מדינת ישראל התקיימו בשנת בחירות מתוחה, שלוותה באירועים נוספים, מסעירים לא פחות, כמקובל במחוזותינו. אינתיפאדת האבנים סגרה שנה, אך למרבה החלחלה עוד הייתה בראשית ימיה; לוויין כחול־לבן ראשון נשלח לחלל; ובין משפטי ואנונו ודמיאניוק להשבעת ממשלת שמיר השלישית הוקמה בגבולותינו מדינה פלסטינית. באמצע נובמבר 1988 הכריז מנהיג אש"ף יאסר ערפאת – בשם אללה ובשם האומה הערבית־פלסטינית – על מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. באיחור אלגנטי של ארבעה עשורים קיבל הנ"ל את החלקים הרצויים לו בהחלטת האו"ם 181, הלא היא תוכנית החלוקה. ערב קודם לכן הצביעה המועצה הלאומית הפלסטינית על קיומו של כינוס עצמאות זה על בסיס החלטת האו"ם 242, שגם היא כבר רשמה פז"ם של שני עשורים ומעלה. לא, אל תיבהלו, לא פספסתם שום דבר. כפי שהבהירו כבר אז גורמים ביטחוניים בישראל, דוברות על גבי עיתון, "אין שום חשיבות מעשית להחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית. זהו רק תכסיס של אש"ף ליישם את תורת השלבים המבקשת לחסל את מדינת ישראל" (מעריב, 15 בנובמבר 88'). זה לא הפריע לרשות הפלסטינית לציין גם השבוע את האירוע, ולחגוג 32 שנות עצמאות. ירדן, אגב, שלחה ברכה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כמו העקרות של רבקה, משבר הקורונה מזמין אותנו לתפילה
– מחסור בחשמל, מים וציוד רפואי: עזה, תמונת מצב
– לא לעולם חוסן: כך נתלכד תחת מכנה משותף
אחרי ארבע שנות טראמפ – קדנציה שלמה שבה דאגו נשיא ארה"ב וצוותו להכניס את הפלסטינים לפרופורציה – ניצחונו של הנשיא המיועד ג'ו ביידן החזיר לחבורת אבו־מאזן את הצבע לפנים. אחרי כמה מתיחות צוואר קלות, יו"ר הרשות וסביבתו מרימים ראש ומבקשים לרענן נהלים בנוגע לטקס ההיסטורי ההוא שהיו חלק ממנו. התקוות שם, כמו גם בקרב השמאל הישראלי, הן לשיבה לתוכנית שתי המדינות, שמשמעותה בעיקר ויתורים טריטוריאליים, ביטחוניים ואחרים מצד ישראל. על מסורת הסירוב להכיר במדינת ישראל, מקפידים ברשות גם היום. המסורת הזו הייתה חלק מהכרזת העצמאות המזויפת של ערפאת, כפי שהבהיר בזמנו בריאיון לערוץ צרפתי. ערפאת הזכיר שם את האל"ף־בי"ת של משא ומתן, מה שאדריכלי אוסלו המקומיים מעולם לא העלו בדעתם: "איש אינו חושף את קלפיו בטרם יתחיל לשחק". והוא שיחק בנו ועוד איך.
תשעים מדינות הכירו בהכרזתו של מנהיג אש"ף, צורר יהודים לעת מצוא. אצלנו – כמיטב מסורת השמאל בישראל – נתקפו בפניקה ודרשו שלום עכשיו תוך ישיבה לשולחן המשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. מצד ישראל, כמובן. הפלסטינים מצידם הגיעו עם רשימת דרישות, שלרוב כללה כניעה ישראלית בנושאי הליבה של המחלוקת – הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67', הכרה במזרח ירושלים כבירת פלסטין, וכמובן שחרור אלפי מחבלים.
במרחק של למעלה משלושה עשורים, הכרזת העצמאות ההיא נראית מביכה גם בעיניים פלסטיניות. השבוע פרסם ד"ר פאיז אבו־שמלה בעיתון "אל־ראי אל־יום" מאמר שמאשים דווקא את ההנהגה הפלסטינית בהיעדרה של מדינה, ולא את ישראל. אל חשש, אין זה מתפקד חדש לתנועה הציונית, רק הוגה דעות פלסטיני מפוכח שמתנגד לחגיגות הנלעגות, כלשונו. הדוקטור המכובד לא קורא להכרה במציאות הישראלית שממשיכה לצמוח גם בגבולות 48', להפך. הוא קורא לחשבון נפש פלסטיני, לא לפני שהוא מבהיר שדרך "ההתנגדות" לא נס ליחה. הפלסטינים כבר לא מציינים בהמוניהם את יום הנכבה, והתאריך הזה עובר כל שנה ללא עימותים וללא הפגנות, קובל איש הרוח הפלסטיני. גם יום הצהרת בלפור נשכח כמעט. "לזיכרון יום העצמאות ולהכרזת המדינה בשנת 1988 הייתה משמעות במהלך אינתיפאדת האבנים", קובע אבו־שמלה. "ההצהרה הייתה צעד פוליטי נכון באותה התקופה, שלווה בפעילות בשטח. אבל ההיסטוריה לא השתנתה, ולחגוג את העצמאות וההכרזה על המדינה זו אשליה כאילו השגנו את מטרתנו. במקום זאת עלינו לשאול את עצמנו איפה המדינה הפלסטינית, איפה נכשלנו, אילו החלטות שגויות קיבלנו במהלך כל השנים".
אם לסייע לחשבון הנפש כצופה מהצד, אולי כדאי לציין את הכשל הבסיסי של הטקס ההוא: עצמאותה של מדינת פלסטין הוכרזה על אדמת אלג'יר, מפי מנהיג גולה שנתמך בסיעה גולה בזכות עצמה. מה נאמר, יש להם עוד מה ללמוד מבן־גוריון. התלישות הזו אינה הגורם היחיד לחוסר התוחלת. האמצעי שבחרו קברניטי התנועה הלאומית הפלסטינית לצורך עידוד העצמאות, היה הסלמת האינתיפאדה – מסורת שנשמרה בקפדנות בכל פעם שהתיישבו למשא ומתן עם ישראל. היעדר המדינה הפלסטינית אינו רק תוצאה של היכולת "לא להחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות", כלשונו של אבא אבן, אלא גם של בחירה עקשנית בחלופה האלימה. פעם אחר פעם מבקשים הפלסטינים ליהנות מתפיסת הלאום הרומנטית של המערב תוך שימוש בכלים פרימיטיביים של מזרח ישן ורע. גם ניסיון של למעלה משמונים שנה לא שכנע אותם שדרך הטרור הרצחנית שלהם אמנם פגעה בישראל בנפש, אבל ריסקה אותם הרבה יותר – הן בנפש והן בסיכויים למימוש החזון המנותק שאימצו.
ישראל לא נותרה מאחור, ועשתה הכול כדי לא לפספס הזדמנות לפספס הזדמנות לריבונות אמיתית ועמוקה בשטחה. את אותה גישה רומנטית של המערב ייבאו לכאן מפלגות שמאל קיצוניות שרצו להרגיש קצת וודסטוק משלהן; להרים כאן גרסה עברית למחאת וייטנאם, בהתעלמות מהפערים האינסופיים בין הסיפור האמריקני לזה שלנו. הן סייעו ודחפו להגדרת לאום חדשה לקבוצות ערביות, חלקן מקומיות וחלקן מהגרות. הן אף הצדיקו מעשי טרור כתגובה טבעית לכיבוש של שטח, על אף שמעולם לא שכנה בו מדינה פלסטינית.
הערבים המכנים עצמם פלסטינים ניסו לקפוץ על העגלה, אך מעולם לא השלימו עם תנאי הדרך. החברים שלהם אצלנו מנסים פעם אחר פעם ליישר עבורם את הגלגלים ולהאכיל להם את הסוסים, תוך אימוץ סכי עיניים משל עצמם.
אולם האחריות האמיתית מוטלת על ההנהגה הישראלית לדורותיה, זו שמובלת על ידי מיעוט פוליטי מקומי להרפתקאות ותרניות גם כשהיא מודעת היטב למחיר. עידן ביידן עומד להציב אותנו בפני ניסיונות דומים, וגם בפני התעוררות אלימה מחודשת וקיצונית, כפי שאפשר לקרוא בין שורות המחאה הפנימית שמביעים ההוגים המכובדים של "פלסטין". מסורת זו מסורת. יש לקוות שהפעם – בניגוד לסבבים קודמים – תתייצב ישראל מול אמריקה, אירופה והערבים כשהיא ערוכה ומוכנה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להגיע פעם נוספת למשחק הפוקר כשברשותה קלפי טאקי, שהמרב שאפשר להוציא מהם הוא שינוי כיוון זמני.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
