כמו מכונית שנעצרת בפתאומיות, כשהקורונה חצתה את הכביש, מערכת החינוך שלנו לחצה מיד על דוושת הבלמים. ברגע אחד, הקצב האט, מערכת השעות התכווצה והמגוון הצטמצם. אבל בו בזמן, הרבה לחץ השתחרר ופקקים שחסמו את הדרך זרמו עכשיו קדימה. אחרי שמונה חודשים, הגיע הזמן להקשיב למי שחווים את הטלטלה הזו מדי יום, ולבנות אתם את היום שאחרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עוד חברת תרופות הודיעה על ניסוי מוצלח בחיסון לקורונה
– תביעה בלונדון: קטאר מרגלת בבריטניה
– הדוד מאמריקה: פומפאו הביא שתי מתנות יקרות לישראל
אם נקשיב לתלמידים, הם יגידו לנו שהם דואגים. חשוב להם להצליח בחיים ולסלול דרך לעתיד שלהם, אבל הם מותשים כבר מלשבת כל היום מול הזום ולעשות פרצוף מקשיב. נמאס להם להעתיק ולשנן חומר אינסופי מיותר שלא מתחבר למציאות, כזה שמועמס עליהם בשטחיות. חלקם נרשמים לקורסים מקוונים ברשת, כדי ללמוד מה שמעניין אותם, ומה שלדעתם רלוונטי לחיים שלהם.
אם נקשיב למורים, נשמע מהם תובנות אמיצות. כבר מזמן הם אמרו שללמד שעתיים בשבוע עשר כיתות של שלושים תלמידים זו שיטה של מפעל, לא של חינוך. אז הם מנצלים את ההזדמנות ומשאירים את הקפסולות גם בלמידה מרחוק, בעיקר כדי להעמיק בחומר ולתת תשומת לב אישית יותר. הם מצמצמים חומר, מייעלים את השיעורים הפרונטליים ונשענים על למידה עצמית וקבוצתית.
אם נקשיב למנהלים, הם יגידו שלא מקשיבים להם. הם ישכנעו אותנו מיד שהם אלו שמכירים את בית הספר שלהם יותר מכל פקיד או שר. "תגדירו מדיניות ותמדדו אותנו על התוצאות", הם אומרים. "אבל, תפסיקו לנסות לנהל אותנו מרחוק. אנחנו יודעים איך לארגן את בית הספר בדרך הטובה ביותר". רבים מהם עדיין מפחדים לקחת מנהיגות, אבל יש לא מעט שכבר עושים את זה, בלי לחכות לאחרים.
אם נקשיב לרשויות המקומיות, נמצא שם מנהיגות. את ראשי הערים, בניגוד למפלגות בכנסת, אנחנו בוחרים, גם על בסיס הישגיהם בחינוך. רבים מהתושבים רואים בעירייה כתובת בנושאי חינוך. הרשות המקומית היא היחידה שגם קרובה לשטח וגם לקובעי המדיניות ויודעת לתווך היטב ביניהם. בסגר הראשון הרשויות נכנסו להלם, אבל מיד לאחריו הן קיבלו אומץ ולקחו את הגה החינוך לידיים.
התמונה לא תהיה שלמה בלי לשמוע מה יש לציבור להגיד, במיוחד להורים. צריך להודות שבעיני ההורים משבר קורונה אינו שעתה הגדולה של מערכת החינוך הישראלית. ההורים כבר לא משוכנעים שהמודל של מורה לכל מקצוע בכל בית ספר, מעניק איכות חינוכית לילדים שלהם. האמון הקריטי שלהם במערכת נסדק. מורה לא הדליקה משואה בהר הרצל, ומטס חיל האוויר לא עבר מעל לבית ספר ביום העצמאות.
אז מה עושים? כולנו רוצים שהמשבר ייגמר כבר ושנוכל לחזור לבית הספר, כמו פעם. יעברו כמה חודשים ורק אז ניזכר שבעצם גם לפני הקורונה לילדים היה משעמם, המורים הרגישו במפעל ובחלונות הגבוהים לא הקשיבו מספיק למנהלים ולראשי הערים. גם לפני הקורונה, כששאלו הורים מה דעתם על מערכת החינוך הם החמיצו פנים. וכשיבוא שוב מבחן פיז"ה נלמד פעם נוספת שההישגים שלנו נמוכים והפערים גדולים.
אז אולי הפעם נעשה אחרת, אולי ננצל את הטלטלה, את העצירה ואת ההאצה שנכפו פתאום על החינוך ונשאל את עצמנו, איזה חינוך אנחנו רוצים שיהיה לנו פה? איזה עתיד אנחנו מבטיחים לילדים שנשארו מאחור? דווקא עכשיו כשבתי הספר סגורים, כשהמערכת מתכווצת והילדים שקועים בזום וצוברים פערים, דווקא עכשיו אנחנו זקוקים לניצוץ של תקווה ולמתווה דרך שישרטט לנו איך ייראה היום שאחרי.
עכשיו הזמן לגבש ביחד רפורמה משמעותית בחינוך, כי אחר כך לא יהיה זמן.
