באמצע העשור הקודם, כשהאינטרנט עוד היה בעיקר כלי עזר ורוב הישראלים צרכו את החדשות בטלוויזיה או ברדיו, היה אפשר לזהות ימני ממוצע לפי הסטיקרים שהודבקו על רכבו: "יהודי לא מגרש יהודי" היה פופולרי אז. "העם עם הגולן" ו"פושעי אוסלו לדין" היו קלאסיקות. "לשחרר את פולארד" לא יצא מהאופנה הרבה שנים. לשמאל גם היה שפע מדבקות משלו כמובן – לא סתם הפך שירם של דויד גרוסמן ו"הדג נחש" לכזו הצלחה מסחררת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שחרור פולארד הוא סגירת מעגל חשובה למדינת ישראל"
– "פייסנות מול איראן תחבל בהתקדמות באזור"
– הדוד מאמריקה: פומפאו הביא שתי מתנות יקרות לישראל
לסיסמאות פוליטיות יש מוניטין גרוע – "שירת הסטיקר" הייתה בעיקר סאטירה חותכת – אבל הן דבר חשוב. המשפטים הקצרים והקליטים הללו משמשים כדי לסמן לאנשים שונים שהם בעלי אותה אידיאולוגיה. הם עוזרים לפרשנים להבין את הלך הרוח של מחנה מסוים. שימוש מרובה בסיסמה כזו על פני אחרת יכול לדייק את המסר שמבקש פוליטיקאי להעביר, או לחליפין להבהיר לפוליטיקאי את הכיוון שהוא אמור לצעוד בו.
בימים המוקדמים של העשור הקודם, הן הימין והן השמאל התאחדו סביב אותן סיסמאות. היה ברור בדיוק מה חשוב לכל מחנה, כמחנה: ההתנתקות – טוב או רע; יהודה ושומרון – בעד או נגד; מדינה פלסטינית – סכנה או הכרח ביטחוני ומוסרי. כמובן שגם בשנים ההן יכולתם למצוא כאלו שלא יישרו קו עם המחשבה הבינארית הזו, או את אלו שביקשו להעלות נושאים אחרים, שלא היוו חלק מהפרדיגמה, על סדר היום. אך המחנות הפוליטיים היו נעולים, ולנציגיהם היה מאוד מאוד ברור מה בדיוק הם מתבקשים לייצג בכנסת.
אך בשנים האחרונות הרעיון הזה התערער, במיוחד בימין. ההתנתקות כבר מזמן מאחורינו, ובטח ובטח שהסכמי אוסלו. מדינה פלסטינית אולי קיימת בתאוריה, אך מספר נציגי הציבור שטוענים בפומבי שיקימו כזו הולך וקטן. הגולן הוכר כחלק ממדינת ישראל וגם בשנים שלפני כן בקושי עלה לכותרות. ועכשיו גם את יונתן פולארד – אחד מנושאי הקונצנזוס המוחלטים האחרונים שנשארו לימין הישראלי – לקחו לנו.
בעוד השמאל הישראלי המוצהר נשאר נטוע בשלהי העשור הקודם ברמה הרעיונית, הימין (כולל רוב הציבור שמצביע "מרכז") מוצא את עצמו מתחזק פוליטית אך הולך לאיבוד מוחלט אידיאולוגית.
ביטחון? אולי. אבל מה זה אומר בדיוק? למעלה מעשור של שלטון מרכז-ימין הביא למצב ביטחוני שככל הנראה דומה מאוד, אם לא זהה, לאיך שהמציאות הייתה נראית עם שלטון מרכז-שמאל: עזה נותרה בסיס לפעילות חמאס והג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה מורתע אך לא מובס. הבדל אחד גדול שחלקים מהימין ממהרים להצביע עליו הוא איראן – נושא שנתניהו השקיע בו הון פוליטי רב ונראה שגם קוצר בו תשואות. אך איראן היא לא בדיוק עניין של ימין מול שמאל – קל לדמיין ראש ממשלה ימני אחר שלא קוראים לו בנימין נתניהו מתעסק פחות באיראן. לא קשה לתאר ראש ממשלה מהמרכז-שמאל, אולי גנרל לשעבר עם אותה רמת זהירות וחשש ביטחוני, שהיה משקיע מאמץ זהה בסיכול מזימותיה של טהרן.
כלכלה? גם כאן, זה לא פשוט. ראש הממשלה ותומכיו נהנים להצביע על גרפים שמעידים על שחרור רגולציות במשק, אך ברמה הבינלאומית ישראל עדיין מפגרת מאחורי מדינות מערביות רבות. נוסף על כך, פתיחת השווקים ויצירת תחרות – לכאורה יסוד מוצק לימין מודרני – לא פופולרית כמו שרבים אולי חושבים. תמיכה בהסרת השלשלאות של קפיטליזם ישראלי מיוצגת יותר מדי ברשתות החברתיות ומעט מדי בסקרי דעת קהל. מלומדים ששורקים האייק, פרידמן וסואל, מתפקדים לליברלים בליכוד או מצביעים ימינה מחוסר ברירה הם מראה נפוץ בטוויטר – ורק שם. הנושא הכלכלי מסתכם אצל רוב המצביעים ברצון להרוויח יותר, לשלם פחות מיסים, לטוס יותר לחו"ל. אלה לא שורשיה של אידיאולוגיה ימנית, אלה שלוש משאלות שמבקשים מג'יני מזדמן.
מהלך דומה אפשר לעשות בנושאים מדיניים, חברתיים, משפטיים ועוד. השורה התחתונה היא שלימין הישראלי כבר אין בסיס אידיאולוגי מאוחד. גוש קטיף איננו, הגולן ישראלי, פולארד חזר הביתה. איבדנו את הסיסמאות.
הצל של ההגמון
ברמה כללית מאוד, אולי כללית מדי, אפשר להגיד שיש כיום שני מחנות ימניים: הליכודניקים הקלאסיים, וכל השאר. קראו להם "הימין הראשון" ו"הימין השני".
הימין הראשון מושל בכיפה כבר 11 שנים. הוא ההגמוניה הפוליטית החדשה. ידו ברוב מוקדי הכוח הפוליטיים הישראליים, ויש לו כבר ילדים בכיתה ו' שמעולם לא ראו הפסד בבחירות. זה דור שהתרגל לניצחון, ודור שרוצה להמשיך לנצח. בהתאם לזאת, הוא מתיישר עם כל מסר שיאפשר לו להמשיך לשלוט. זו אינה קונספירציה כמובן. כנראה שרוב חברי הימין הראשון אינם תומכים ברעיונות שונים – שלפעמים סותרים את העמדות שהחזיקו רק בשבוע הקודם – מתוך חוסר יושרה או קונספירציה גדולה. הם פשוט רגילים לשלוט, ומאמינים שאם יפלו מהשלטון, התוצאות יהיו מרות עבור עם ישראל. הם סוג של הגמוניה. כזו שאולי אינה מודעת להגמוניות שלה. או להגמוניותה, אם אתם מתעקשים לקצר.
זו הסיבה שחברי הימין הראשון יכולים לזעוק נגד "דיקטטורה משפטית" ביום אחד, ואז להסביר שפשוט אסור להקים ועדה לחקירת ניגודי ענייני שופטים ביום שלמחרת. זו הסיבה שהם משוכנעים שנרקמות נגדם מזימות חשוכות במסדרונות אפלים, כשהמסדרונות האלה הם תחת השפעתה הישירה של מפלגתם מאז 2009. זו הסיבה ששדרנים כמו יעקב ברדוגו יכולים לדבר בחיבה על ההתיישבות במשך תקופה ארוכה, ואז להטיח בה האשמות יאיר לפידי-ות על גניבת תקציבים מהשכונות כשפוליטיקאים מתנחלים לא מיישרים קו. כך בנט הוא אויב ביום אחד וחבר ביום שלאחריו וכך קלמן ליבסקינד הופך מיקיר הימין לאויב מספר אחת. ההגמוניה מוכרחה לשמור על עצמה, בכל מחיר. אין באמת שיחה עם הימין הראשון, לא כל עוד הוא בשלטון.
ואז יש לנו את הימין השני. זה שמיוצג בעיקר – אך ממש לא רק – על ידי הציונות הדתית. הימין הזה מחפש את עצמו במידה רבה מאז גוש קטיף. תמיכה בשוק חופשי חזק, בהחלת ריבונות על יהודה ושומרון, במיתון השפעתה של מערכת המשפט ללא איומים במהפכה. השארת נציגת הימין הזה – ימינה – מחוץ לקואליציה בהרכבת הממשלה האחרונה שיקפה אז את מקומו השולי, אך התחזקותה הנוכחית בסקרים אולי מעידה על הצורך החיוני בימין כזה, שדוכא והושפל פעם אחר פעם על ידי הכוחות ההגמוניים של הימין הראשון.
מבחינה רעיונית, הימין השני עוד בחיתוליו. האם הוא דתי בעיקר, או פונה לכלל ישראל? כיצד הוא רואה את הפלסטינים? האם הוא שמרני? ליברלי? ניאו-שמרני, ניאו-ליברלי? יותר מדי פעמים הוא נופל לבורות של יוהרה, תככים פנימיים וקיצוניות אידיאולוגית – כל הגורמים שימנעו ממנו להפוך לתנועה לאומית אמיתית. אך אלה כאבי גדילה. ביום שייגמרו לגמרי הסיסמאות הישנות, ביום שהליכוד יפסיד בבחירות, ביום שנתניהו ילך הביתה (כנראה כל אלה יקרו באותו יום), המחנה האידיאולוגי הגדול ביותר יחפש בדחיפות מסגרת אידיאולוגית חדשה. הגיע הזמן לסטיקרים טריים.
