ההפגנה בקיסריה, מול ביתה של משפחת פרקש, הייתה צעד אחד רחוק מדי אפילו בשביל הפוליטיקאים של הליכוד. הם נעמדו בסך כדי לגנות את תומכיהם שאיחלו לבני המשפחה השכולה לאבד בן נוסף. אבל הגידופים נגד משפחת פרקש הם רק קצה הקרחון של הרוח הרעה שאופפת את הארץ כבר יותר מדי זמן. מי שמעוניין שלא להגיע אל הקצה הנורא הזה חייב לתפוס את מהות הרוח הרעה, לאחוז בקרניה, לשבור אותה – ולחשב מסלול מחדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יו"ר הנהלת מר"צ: "אני מוקסם מכל דבר שנוגע במקדש"
– סיפורים מהכורסה: בשביל לשמוע סיפורי צבא צריך מימון ציבורי?
– מודרנה, פייזר או אסטרהזניקה – איזה חיסון הכי טוב?
מהותה של הרוח הרעה היא המעבר מזהות פוזיטיבית של עשייה ערכית לזהות נגטיבית, שעיקרה שנאת היריב, שנתפס כמי שהכשיל את החזון. לימין הישראלי, ובמיוחד לימין הדתי, היה פעם חזון פוזיטיבי: ארץ ישראל השלמה. בשמו הוקם מפעל אדיר של בניין, שגם ראשוני מתנגדיו לא יכלו שלא להעריך.
גם לאנשי השמאל היה חזון פוזיטיבי: מדינה יהודית ודמוקרטית, שמקיימת יחסי שלום עם שכנותיה ומאפשרת לפלסטינים שלטון ריבוני. אבל ככל שהרגישו שהם נכשלים במימוש חזונם, במיוחד בזירה הפלסטינית, הם עברו לפעולה נגטיבית של שנאת היריב. ביטויי השנאה שאמרו הבולטים שבאנשי השמאל – מיגאל תומרקין עד זאב שטרנהל – נגד יריביהם, לא היו יכולים להיאמר בחברה מתוקנת נגד שום ציבור אחר.
בהדרגה, גם אנשי הימין עברו לטקטיקה נגטיבית. היו בהם מי שמלכתחילה לא נשאו שום חזון ימני פוזיטיבי: כך למשל הימין המזרחי, שהפך להיות הגורם המרכזי בליכוד, ובעבורו מחנה הימין הוא בעיקר פעולת נקמה באליטות השמאלניות שפגעו בהוריו; הימין החרדי, ששונא את השמאל בגלל עמדותיו החילוניות; והימין "הרוסי", ששונא את השמאל כי הוא מזכיר לו את הקומוניזם. ברבות השנים, ובמיוחד אחרי ההתנתקות, עבר גם הימין הדתי־לאומי מהפך לכיוון הנגטיבי.
גם לבנימין נתניהו היה פעם חזון פוזיטיבי: ישראל חזקה – ביטחונית, מדינית וכלכלית. לא אהבתי אף פעם את חזונו, בעיקר משום שנעדר ממנו אפילו מס שפתיים של חזון חברתי ותרבותי, אבל אי אפשר היה שלא לכבד את ההישגים של נתניהו במימוש חזונו. אבל מבחינת נתניהו, החזון היה מותנה בכך שהוא יכהן כראש הממשלה כל עוד ירצה בתפקיד. כשהאמצעי הפך להיות מאוים, בחקירות ובהגשת כתבי האישום, הפך גם נתניהו לנושא חזון נגטיבי: דריסת כל מערכת וכל אדם שינסו למנוע ממנו להמשיך לשלוט. האמצעי נעשה מטרה בפני עצמה, שדורסת אפילו את המטרה המקורית. הרי קשה לזהות עוצמה במדינה שאין בה תקציב בעת המשבר הכלכלי הגדול ביותר בתולדותיה; שניגשת לשלוש מערכות בחירות, ובקרוב גם לרביעית, לפי גחמותיו של העומד בראשה, ושהעומד בראשה מנצל את כל כישרונו הרטורי כדי לרסק את האמון בכל מערכות המדינה שאינן הוא עצמו.
בהנהגת נתניהו, הופכת כל הקואליציה החזקה הזאת, שהייתה יכולה להיות מוקדשת לבנייה, למכונת הרס משומנת היטב נגד כל מי שפגע אי־פעם באחת מציפורי נפשה: מערכת המשפט, הפקידות הממשלתית, עולם התרבות, האקדמיה, התקשורת, ההסתדרות ואיגודי העובדים. כלפי כל אחת מהמערכות האלו יש בפיה טענות מוצדקות. בכולן התחייבו מזמן שינויי גישה. אבל עכשיו לא עת אבולוציה, אלא "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".
פעם חשבתי שבהינתן השינון האינסופי, זה אלפיים שנה, של לקחי החורבן האוסרים עימות פנימי ובד בבד איום חיצוני, מדינת ישראל מובטחת מחורבן נוסף. עכשיו אני חש את ההפך: בפעם הראשונה אני מצליח להבין איך קרה שהמתונים והקנאים נלחמו זה בזה בזמן שלגיונות טיטוס עמדו בשער. הם כנראה הבינו שאת הרומאים לא יצליחו להביס, ולכן פנו לעימות שנראה להם בעל סיכויי הצלחה גדולים יותר – העימות נגד היריב הפנימי, שהוא כמובן האשם במפלה הצפויה. וכך, במקום להבין שהמציאות הדמוגרפית היא שהחריבה את חלום הימין, והמציאות של סרבנות הפשרה הפלסטינית היא שהחריבה את חלום השמאל, שוב נלחמים הצדדים זה בזה.
אם אנחנו לא רוצים לחזור שוב לתסמונת שכבר החריבה פעמיים את הבית הלאומי, כדאי שנתעשת מהר. כדאי שנתאמץ במציאת חזון משותף חדש, שיכול להתאים לפחות לרוב מניין ובניין של החברה הישראלית – לצד המשך דיונים ענייניים על האיזונים הנכונים בין ערכים שמרניים וליברליים.
