שבע פעמים, לא פחות, מוזכר הכפר טובא-זנגריה בכתבתו של יאיר קראוס על הטרור החקלאי. באין ספור מקרי ההצתה שהיו בגליל הוליכו העקבות לכפר "השליו". רק פעם אחת הוליכו העקבות אל מחוץ לכפר, כאשר ב-2011 נשרף בו מסגד ועל קירותיו רוססו כתובות בעברית. בטרם נמצאו האשמים, כבר החלה הנהגת המדינה, הפוליטית והדתית, במקהלת הגינויים וההתנצלויות. מסע הנשיא והרבנים הראשיים לכפר, לבקשת הסליחה, לא היה מבייש אף קהילה יהודית מתחום המושב של רוסיה הצארית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–ועדת החקירה בפרשת הצוללות עלולה לפגוע גם בכחול לבן
–המפכ"ל אלשיך טועה: פשיעה חקלאית היא טרור
–סטודנט בדואי ביקש ללמוד הוראה במסלול של החמ"ד ונדחה
יכולות הטיפול באש של בני טובא, שנחשפו בכתבתו של קראוס, וכושר הכתיבה שלהם בעברית על מדבקות הפרוטקשן שהם מעניקים לעסקים, מעלים תהייה אם מדינה שלמה לא נפלה בפח באמצעות פרובוקציה. אך כל זאת היא רק הערת אגב למציאות העגומה המתקבלת מהכתבה המגוללת את הפקרת החקלאים והחקלאות היהודית בארץ.
בשנת 1975 טבע עזר ויצמן את הביטוי "קרן-קיימת ברוורס" בהידרשו למדיניותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין. ויצמן הוסיף כי "השבוע, תתחיל ישראל להחזיר 'דונם פה ודונם שם'". נראה שממשלות הליכוד מיישמות ביטוי זה באוזלת היד שהן מגלות לנוכח הטרור החקלאי. ובעוד שעל רבין ומפלגתו היו דבריו של ויצמן יכולים לעשות רושם, מאחר ש"העבודה" דגלה ב"ציונות המעשית", בליכוד דברים כאלו נופלים על אוזניים ערלות. זאת מאחר שהליכוד, שמשנתו היא הרביזיוניזם, דגל ב"ציונות המדינית".
בקצרה אפשר להגדיר את ההבדל בין הגישות של "הציונות המעשית", של מפא"י, ל"ציונות המדינית" בכך שהראשונה דגלה בכיבוש הארץ בשיטה של "עוד דונם ועוד עז", ואילו השנייה בפעילות הדיפלומטית שתכיר בזכותם של היהודים למדינה ריבונית ועצמאית. המחלוקת בדבר הדרך הנכונה טרם הסתיימה, והמציאות המשתקפת מכתבתו של קראוס מלמדת כי אילו העימות הרעיוני הזה היה ממשיך להתקיים, היה ביטוי אקטואלי לפסוק מקהלת: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ…"
דא-עקא שהעימות הזה נמוג בעשן הפיצוצים שהתרחשו במדינה בעקבות השלום של אוסלו. מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה האידיאולוגית באותו הסכם מר ונמהר. תהליך התפשטותה ממשנתה הציונית החל עם המהפך של 77' והתעצם עם לכתם של יגאל אלון, משה דיין ומוסא חריף. חריף, שהיה מזכיר התנועה הקיבוצית, זיהה את הריק האידאולוגי של התנועה, ולאחר ההפסד בבחירות 81' ייסד את חוג "משוב" לצורך בירור רעיוני.
בחוג זה היו חברים בין השאר יוסי ביילין ויאיר הירשפלד, מאדריכלי אוסלו. לאחר שנהרג חריף בתאונת דרכים ב-82', נותר החוג ללא רועה רוחני ומשם, למרבה הצער, סלולה הייתה הדרך של תנועת העבודה אל מחוץ להמשך הגשמת החזון הציוני. באופן אירוני אותו חוג שהוקם לצורך בירור רעיוני הוביל את התנועה למקומה הנוכחי בפוליטיקה הישראלית.
משר החקלאות המסור לחקלאים בכל מאודו, שהוא אולי השריד האחרון של תנועת "העבודה", לא תגיע הישועה. זאת בשל לפיתתו של שר המשפטים חבר מפלגתו, העומד כחומה בצורה להגנת מערכת המשפט אשר בה "מתנהלים כמו בעולם מקביל, ומסרבים להרשיע ולהחמיר ב'תיקי דגל' של דמי חסות", כלשון הכתבה. אולי כדאי גם לברר אם הפרוטקשן, שלו זוכים החקלאים, לא נמצא בתת-מודע של השופטים הרחמנים.
מציאות זו דורשת מהליכוד להרים גם את דגל "הציונות המעשית", ובכדי שלא יחשב הדבר כרעיה בשדות זרים יובאו דבריו של אבי התנועה, זאב ז'בוטינסקי בעניין ההתיישבות. בנוסף לכך חדלונו של "הליכוד" בתחום זה בעשור האחרון, כפי שעולה מהכתבה, רוקן מתוכן את משמעות המושג "ריבונות" בחלקים רבים של ארץ ישראל.
בעניין עבודת האדמה כתב ז'בוטינסקי כך: "אם רוצים אנו שהעבודה המעשית תתחיל, בפועל, ניצור נא המונים של בוחרים הרוצים בכך… עלינו ללכת ולהכניס את עצמנו תחת עול הניצול [של הערבים] הזה, כדי שכרמי היהודים ושדותיהם יעובדו בידיים יהודיות ולא בערביות. אם מאמינים אנחנו שגרעין האומה הם פועליה, לא נוכל להרשות, שבעם העברי בארץ ישראל לא ייווצר גרעין כזה. יש לדחוק את הערבים:… לשם הכשרתה של ארץ ישראל… עשו לארץ פרסומת… ראה תראו, כיצד הנוער הנטמע שלנו, כל אותם האגרונומים והטכנאים… יתדפקו על שערי ארץ ישראל…"
זהו האתגר שניצב בפני המחנה הלאומי. ומוטב שראש הממשלה, במקום להביע זעם על המפגעים האלמונים במסגד של טובא זנגריה, יושיט ידו לחקלאים והבנאים החלוצים, שסובלים מנחת זרועו של כפר זה, וימלא מחדש את התהום שנפערה במילה שכה יקרה לליבו – ריבונות.
