האייטם האופטימי ביותר במהדורה המוקדמת של חדשות 13 היה זה בו התארח העיתונאי רון קופמן. מה הקשר בין האיש לאופטימיות? מתברר שאחרי שאחיינית שלו אושפזה בבית החולים דנה והוא ראה מקרוב את מסירותם של הרופאים הוא עשה את הבלתי ייאמן – ציוץ בטוויטר שכולו פרגון לצוות הרפואי. הוא גם הרחיק לכת ואמר שהוא מרגיש צורך להודות למורים. בדרך כלל הוא מתעצבן עליהם אבל דרך בנו בן השמונה הוא רואה את ההשקעה האינסופית של צוות בית הספר בניסיון לקיים שגרת לימודים מרחוק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיש מאחורי המצלמה: ריאיון פרישה עם במאי התוכנית "עובדה"
– לא לנרמול: מצרים מדגמנת שנאת ישראל
– להרגיש בבית: לתוך עולמם הרדוף של הפליטים
אם בזה היה נגמר האייטם כנראה שהיה זה סימן לימות המשיח. אבל איכשהו, במהירות שלא הצלחתי להבין את הקשרה, עבר קופמן לגידופים רדודים על יאיר נתניהו, משם לאמיר אוחנה – "העבד של בלפור" במילותיו הוא – וסיים, כצפוי, עם תחזית קודרת על כך שעומד להישפך כאן דם והוא יהיה על הידיים של נתניהו.
מעבר מהיר על הפיד של קופרמן מעשיר את הקורא במילים מעליבות מהסוג הנחות ביותר ובכמויות רבות מידי של ארס. העובדה שהוא מצא דברים אופטימיים לומר היא באמת משהו חריג ונדיר, ואי אפשר להתעלם שמדובר בשני פרגונים שקשורים להתנסות האישית שלו.
קופמן הוא רק סממן להקצנה של שיח ציבורי ולליברליות שמאפשרת דיבורים קשים על מחנות שונים, בעיקר כשמדובר במחנה של ראש הממשלה. והנה, הוא נאלץ לצאת מאזור הנוחות שלו ופוגש שם מציאות אחרת לגמרי. אולי הגיע הזמן למפגש שלו עם יאיר נתניהו, אמיר אוחנה או כל מתנחל אקראי. לא מפגש מאורגן של התלהמות משני הצדדים ועבודת תחקיר מאומצת קודם, אלא מפגש ספונטני, דווקא באזור הנוחות של אותם אלו שהוא תוקף שוב ושוב, ובתוך המורכבות של החיים שלהם.
אולי ככה המציאות תאפשר לו לראות גם בהם דברים אחרים ומורכבים יותר שיאפשרו לאופטימיות זהירה לזרוח גם שם. ואולי זה מה שכל אחד מאיתנו צריך לעשות, להפסיק להתחבא מאחורי המקלדת ולצאת החוצה למגרש שהוא לא שלנו ושם לפגוש מציאות טובה הרבה יותר מכל מה שנדמיין.
