מדינת ישראל לא הצטיינה בשמירת חסד נעורים לתומכיה ומבקשי טובתה. דוגמה זכורה וגם אולי הבהירה ביותר, היא הפקרת כוחות צד"ל בעת הנסיגה מרצועת הביטחון. בתוך מסורת מפוקפקת זו, מתייצב לו אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, ואיש שגם זכויות לא מעטות רשומות תחת שמו, ומבקש לבנות קומה נוספת בבניין המפוקפק הזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מתקפה חריפה על הצעת חוק של ח"כ השכל: "מתכתבת עם הנאציזם"
– דעה: בלי מתח: הוועדה שהקים גנץ מעוקרת מתוכן ויעילות
– נערכים לבחירות: מפגש מזכ"לי מפלגות סוער
אתמול (ראשון) בכנס של עיתון מעריב מצא לו ראש הממשלה לשעבר לנכון לדבר סרה על ג'ונתן פולארד: "אנחנו לא חייבים לו כלום"' אמר על המרגל הישראלי. "עשינו מה שיכולנו לדאוג לו", אמר על אדם שריגל למען ישראל ונאסרה כניסתו לבניין השגרירות הישראלית עת חשיפתו. "הוא לא בא והקריב את חייו" אמר אולמרט על אדם שישב בעוון אותו ריגול 30 שנים בכלא.
כן, נכון, פולארד לא היה מרגל חף מטעויות, שגיאותיו מרוחות על רבים ממעשיו. הוא חשף את מפעיליו, והיה בעל מוטיבציית יתר חריפה, אולי אף מסוכנת. אבל חובבי ספרי הבלשות, ואוהבי ז'אנר ביוגרפיות של יוצאי מוסד יכולים לציין כמה וכמה מרגלים מוצלחים ביותר שניחנו גם הם באותה מוטיבציית יתר. אכן, מרגלים הם לא מושלמים.
הזלזול של אולמרט לא נובע רק מאי הכרת הטוב עבור פולארד, הוא משרטט פה גבול חדש בוטה ונוראי של סולידריות לאומית. הרי מה מפריע לאולמרט? הפסטיבל בארץ, הנקודה וחצי בציבור שאולי נתניהו ירוויח מכך בציבור.
עבור אולמרט, גבולות האחריות החברתית, גבולותיו של הקולקטיב, נעים על הרצף של מה זה יתרום לנתניהו, של כן או לא ביבי, וזה מסוכן לנו כחברה, ועל כל בר דעת להתנער מזה.
בפחות מדקה של התייחסות לפולארד, איבד אולמרט את שאריות הממלכתיות שעוד נותרו לו, את ההילה של "ראש ממשלה לשעבר" את כבוד התרומה הציבורית של אדם שמשנות העשרים של חייו עמל בשירות הציבורי.
זה לא ממלכתיות, וגם לא הדר בית"רי. זכור לי חבר כנסת אחד, מנחם בגין שמו, שעמד מעל דוכן המליאה בכנסת וקרא לתת מקלט ליהודי שריגל באמריקה עבור ברית המועצות, כי לא מפקירים יהודים לחסדי הגויים.
עבור אולמרט, גם יהודי שריגל עבור ישראל והופעל על ידי המדינה גם לו "אנחנו לא חייבים לו כלום". זו לא ממלכתיות, זה לא הדר בית"רי, זו נבזות.
