לאחרונה פרסם המכון לחקר הגליל באקדמית גליל מערבי את מדד הערים, המבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מבין הנתונים שפורסמו בולטים הנתונים אודות שיעור השתתפות הממשלה בהכנסות הרשויות של הישובים הערביים בגליל, המגיע ל-71.4% לעומת 44.2% בלבד ברשויות הישובים היהודיים. נתון נוסף הלוכד את העין הינו ההכנסה הממוצעת לנפש, העומדת על של 5,832 ₪ בישובים הערביים לעומת 8,514 ₪ בישובים היהודיים. עוד עולה כי גביית הארנונה בישובים הערביים וההוצאה שמוציאה הרשות לטובת רווחת התושב נמוכה דרסטית ביחס לזו שבישובים היהודיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חג הקניות: מבצעים שמחים לכבוד יום ההנחות
– דעה: אולמרט מנסח את גבולות הסולידריות הישראלית, וזה נראה רע
– הפגישה החשאית: מה עשה נתניהו בסעודיה
מצב שבו ניתן לאפיין רשויות באמצעות הצירוף של לאום, הכנסה נמוכה לנפש, גביה נמוכה והוצאה נמוכה לנפש של הרשות המקומית אינו בריא לחברה הישראלית ומנוגד לרעיון של חברה רב תרבותית ושוויונית. מכאן נגזרת השאלה מה יכולה הממשלה לעשות כדי להוציא את תושבי הערים הערביות ממלכודת העוני ולשנות את מצבן העגום של אותן רשויות.
אירועי הקורונה הראו כי לרשות המקומית תפקיד מכריע בקשר הישיר עם האזרח. לעובדיה יתרון של קרבה גיאוגרפית והם עשויים לשמש כשליחים טובים בתיווך הממשלה לתושבים. ניתן לראות בהם דרג מנהלי ביניים הכפופים למנהלים הבכירים, הממשלה, שבשימוש נכון יכולה להפיק תועלת רבה מהסתכלות זו. אימוץ נקודת המבט המוצעת מחייב להקצות תשומת לב רבה לאופן שבו הממשלה רותמת את מנהלי הביניים, אנשי הרשות, ובראשם ראש הרשות, לאינטרס הלאומי.
ראש הרשות נבחר על ידי ציבור לקוחותיו, התושבים, ועובדי הרשות פועלים בשמו. כיום, אחד הקריטריונים על פיהם הוא והרשות נמדדים הינה רמת הפופולריות שלהם בעיני התושבים, לא בהכרח האינטרס הלאומי. מבחינה זו, האינטרס הלאומי וזה של הרשות המקומית אינם מתלכדים תמיד. תקציבי ממשלה התומכים ברשות עשויים להיתפס על ידיה כמיטיבים עם התושבים ובהיעדר תמריץ מתאים ימשיכו את הסתמכותם על כספי הציבור. ברם, האינטרס הלאומי הוא אחר; תקציבי מדינה של אזרחים מישוב אחד המועברים לישוב אחר, או בכלל, כל מנגנון פרוגרסיבי, אמורים לשמש מטרה לאומית, בראש ובראשונה לשים קץ לנזקקות. העברת כספי ציבור לרשויות אינה אמורה להתבצע כדי למרק את מצפונה של ממשלת ישראל. בהיעדר מערכת תמריצים ראויה אלו כספים שתועלתם מוטלת בספק והדבר עושה עוול, לאזרחי מדינת ישראל ובפרט לתושבי הרשות האמורה.
מערכת השיקולים של הממשלה, הפועלת לטובת הציבור כולו, אל מול הרשות הפועלת לטובת תושביה יוצרים בעיה הידועה בשם "בעיית הסוכן", הניתנת לפתרון באמצעות מערכת תמריצים נכונה. כספי ציבור המוקצים לרשות מקומית שלא מלווים בפיקוח ומעקב על האופן שבו הם מקדמים את האינטרס הלאומי, מקבעים לא פעם דפוסי התנהגות שמלכתחילה הביאו למצב הבעייתי שבו הרשות שרויה.
מערכת תמריצים נכונה צריכה לכלול את אותם היבטים בעייתיים שצוינו קודם. בראש ובראשונה כספי ציבור אינם אמורים לכסות על גביית חסר של תשלומי ארנונה המושתים על התושבים על פי חוק. יש להתנות את העברת כספי הציבור ואת רמתם בשיפור הגבייה של ידי הרשות. תמיכה ממשלתית אינה תחליף למשילות שעל הרשות המקומית להפגין. יש לתמרץ רשויות שפועלות להגדלת הכנסותיהן, הן מארנונת מגורים והן מהגדלה של שטחי המסחר והתעשייה ואם יש צורך גם לסייע לה בעניין זה. ניתן לגייס את ראש הרשות ואנשיו שיעשו כדי להגדיל את התעשייה שבתחום שיפוטם, מה שעשוי להעלות את ההכנסה לנפש ואת גביית הארנונה לעסקים. קיימים לכך תקדימים לא מעטים. ככל שיידרש אין להסס להדק את הפיקוח והבקרה על הרשות למען קיום האינטרס הלאומי.
ד"ר צביקה וינר הוא מרצה בחוג לכלכלה וניהול באקדמית גליל מערבי
