מצב הבדידות ובריאות הנפש בישראל, מזכיר לי את נאום האדישות המפורסם של אלי ויזל ז"ל. "מביך ומציק להיות מעורב בייאושו ובכאבו של האחר", אמר ויזל בנאום המופתי אותו נשא בבית הלבן. "האדישות מצמצמת את הזולת לכדי הפשטה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–הרמיזות המהוגנות לינקלביץ' הן שיימינג נמוך באצטלה עיתונאית
–היסטוריה בעזה: נהגת מונית ראשונה
–הפגישה החשאית: מה עשה נתניהו בסעודיה
על פי ויזל, התכונה המסוכנת ביותר לאדם היא האדישות; אולי יותר מהכעס שלעיתים יכול להיות מנותב ליצירה, אולי יותר מהשנאה שלפחות עשויה לעורר תגובה ומאבק. האדישות מטשטשת את הגבולות בין טוב לרע ונותנת לאדם תחושה כי עדיף לו להימנע מהפרעות גסות לחייו הנוחים, לחלומותיו ותקוותיו. ההיפך מאהבה אינו שנאה, לדברי ויזל, אלא האדישות. אותו מצב רגשי של חוסר אכפתיות ואי הבעת עניין במתרחש סביב האדם, מצב פתולוגי שבו הפרט אינו מגיב לכל ההיבטים הרגשים, החברתיים והפיזיים השזורים בחייו.
ככל שאני מעמיקה לחקור ולפעול בעולם בריאות הנפש אני מבינה שיש שני עולמות סביבנו. עולם שכמנהגו נוהג, אנשים עם סדר יום ברור, פרנסה, משפחה, בילויים. גם הפצועים והחולים שבעולם זה עדיין חיים על פי אותו סדר של המציאות.
ויש עולם אחר. עולם נסתר וכואב בו פגועי ופצועי נפש סובלים מבלי שהדבר ניכר כלפי חוץ. עולם בו קבלת עזרה ותמיכה קשה שבעתיים, שכן כבני אדם קל לנו לתמוך במה שמובן לנו, במה שניכר ומובן.
כחברה, כקהילה, כבני אדם, עלינו להתגבר על טבענו זה. להזכיר לעצמנו כי אותם אנשים גם הם חלק מאיתנו ולצאת מהאדישות. הבסיס לבריאות הנפש, הדרך היחידה שבה פגועי הנפש יכולים לנסות להשתקם היא באמצעות המשפחה, הקהילה והחברה שתקבל אותם בזרועות פתוחות ותסייע להם במציאת משמעות ומטרה לקום עבורה בבוקר.
בתקופת הקורונה המדינה כולה נכנסה לסגר כבר פעמיים. ייתכן שנצטרך להיכנס לסגרים נוספים בהמשך. מבוגרים רבים הכניסו את עצמם לסגר מרצון, סגר שאינו נגמר בשל החרדה המוצדקת. כך גם החולים, בעלי מחלות הרקע, וכך גם אנשים חרדתיים שממילא מתמודדים עם קשיי הנפש וכעת נותרו בלתי מוחזקים, ועם תמיכה מועטה בלבד מן המערכות בהם הם מטופלים בשגרה. וכשהבדידות מגיעה, היא לא באה לבד. היא מביאה איתה את החבר הנורא שלה – הדיכאון.
זה מכבר השקנו בכנסת את השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות אותה אני זוכה להוביל יחד עם חברת הכנסת קטי שטרית. היום נציין את שבוע המניעה והטיפול באובדנות בדיונים מיוחדים שיזמנו בוועדות הכנסת, ובכינוס ייחודי נוסף של השדולה.
דורון מדלי, הפזמונאי והיוצר (שכתב והלחין את השיר זוכה האירוויזיון "טוי"), אחד האנשים המיוחדים שהכרתי, הוזמן לשאת דברים בפתיחת השדולה ומלווה אותה. מדלי, החליט בעבר לחשוף את סיפורו האישי וכתב פוסט חשוב ששותף באלפים עם טיפים על התמודדות עם דכאון וחרדה. הוא מדבר על החיבור לפשטות ולטבע ובעיקר אודות החשיבות של החברות. מספיק חבר אחד קרוב, שלא מוותר עליך. שרואה אותך ולא נפגע כי נעלמת לו אלא מבין שזו המחלה.
אפשר לחשוב בהקשר הזה, על המושג היהודי הנפלא "חברותא". חברותא הוא הכינוי לאדם איתו אתה לומד תורה באופן קבוע. המסירות היא כמובן ללימוד התורה שהיא סם החיים שלנו, אבל בשטח פעמים רבות מי שמחזיק את הלימוד, מי שמתניע ומאפשר לנו לקיים אותו גם בימים הלא פשוטים, זה החברותא, זה האדם שהולך איתנו שנים ומחויב לנו תמיד. "או חברותא, או מיתותא".
אם נזכור זאת, הזום יוכל לעזור לנו ולהגשים את ייעודו האמיתי בעולם. אפשר לקבוע זום יומי של 10 דקות עם היקרים שלנו. המבוגרים הבודדים, החברים שמצאו את עצמם בקשיים לא צפויים ופתאום פחות מתקשרים, פחות מתראים. כל אחד יכול להצטרף, לחמם את לבבות הבודדים עם אש שתרחיק בדידות ודכאון עד ליום הבא.
כתוב "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו". הכתוב דייק במילה "נפש" ולא למשל סתם אדם. גם כשהגוף מתפקד היטב, הנפש עדיין זקוקה לפעמים להצלה. אין לי ספק שיש לנו אפשרות להרוויח בגדול בעולם הבא. נחפש נפש אחת סביבנו שצריכה מאיתנו רק דבר אחד- קצת זמן וחיוך, ונהיה שם בשבילה.
