לאמיל ברלינר הייתה אמונה רבה ביכולותיו הטכניות, וגם חוש עסקי מפותח למדי. ב־1870, בגיל 19, היגר היהודי הצעיר לוושינגטון בארצות הברית מהעיר הנובר שבגרמניה, כדי לחמוק מגיוס לצבא. בזמן שעבד באורווה מקומית הוא הצליח להמציא מיקרופון מיוחד לשימוש בשיחות הטלפון, מכשיר טרי ומהפכני, ולשפר כך מאוד את איכות השמע. בתוך זמן קצר עשה אקזיט ומכר את המיקרופון לחברת בל האמריקנית, בתמורה למשרה בחברה. הוא נפרד לשלום מהטיפול בסוסים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–מתקפה חריפה על הצעת חוק של ח"כ השכל: "מתכתבת עם הנאציזם"
–ריבונות מעשית: ממשלת הליכוד צריכה לפעול מול הטרור החקלאי
–האיש מאחורי המצלמה: ריאיון פרישה עם במאי התוכנית "עובדה"
ברלינר אהב את ארוחות הצהריים במשרדים הנעימים של בל, את שיחות המסדרון עם השכנים בחדר ואת המתנות הארוזות יפה לכבוד החגים, אבל הוא היה שאפתן וחש שהשגרה הבורגנית חוסמת את יכולותיו. הוא פרש, ועבר להשקיע את זמנו במעבדה הביתית שלו; שם הוא המשיך לנסות לשפר את טכניקת הקלטת הקול, והמציא את הגרמופון.
במכשיר שפיתח, משטח עגול ושטוח מנגן את המידע הקולי שהוקלט עליו דרך רמקול דמוי־חצוצרה. בניגוד להמצאת המיקרופון, כאן נדרשו לו כמה שנים טובות כדי לגבור על המתחרה הגדול והמעוטר בתחום, תומס אדיסון. אדיסון המציא את הפונוגרף, מכשיר הקלטת הקול הראשון בעולם, אך הקלטות הפונוגרף נרשמו על פני גלילים ולא על גבי משטח שטוח. שיקולי נוחות – שכפול משטחים קל יותר משכפול גלילים – הכריעו את הכף.
ההמצאה של ברלינר בשנת 1886, הפכה היום – אחרי 134 שנים – לחבל ההצלה הפיננסי שרשת חנויות המוזיקה המפורסמת בעולם, "טאוור רקורדס", נתלית בו. כמעט 15 שנה אחרי שפשטה את הרגל. החברה הכריזה בשבוע שעבר שהיא שבה למכור – ברשת – תקליטי ויניל (וגם אלבומים בצורת דיסק). בשנות התשעים, כל סניף של החנות היה מקדש לקהילת חובבי המוזיקה המקומית. עשרות מיליונים התרגשו עד דמעות מההיצע הבלתי נגמר; מאות מיליוני פעימות לב נחסכו ברגעי שליפת האלבום החדש מהשקית עם הלוגו הצהוב־אדום. ההתרגשות הייתה זהה בקניון באשדוד, בסניף המיתולוגי בבניין האופרה בתל־אביב או בכיכר פיקדילי בלונדון. קשה להאמין שהחזרה של טאוור רקורדס אל מכירת התקליטים תביא איתה בחזרה את העוצמה והמשמעות שהרשת הזאת נתנה לקהל חובבי המוזיקה.
אבל גם אם המלחמה נגמרה, יש עוד קרבות סימבוליים שאפשר לנצח בהם. הווטרנים של חנויות המוזיקה, אלו שהאקורדים וקצב התופים מטיילים בגופם גם שעות אחרי שהמוזיקה מפסיקה להתנגן, מעולם לא לחצו על כפתור ה־stop של הנפש ושל הפטיפון. הבחירה בשנים האחרונות לשוב ביתר שאת אל התקליט המגושם של ברלינר, בתגובה אינסטינקטיבית לקבצים האמורפיים וחסרי הזהות המרחפים ברשת, נראתה מהצד כמו בחירה רומנטית מוגזמת. אך האלטרנטיבה של הרגע הפכה למה שמאתגר את קהל המיינסטרים של המחר. No Music No Life, הייתה הסיסמה המיתולוגית של טאוור רקורדס; גם אם כרגע זו חנות רשת בלבד, הבחירה שלהם לנסות להניע את עגלה המלאה של אנשי הוויניל בחזרה אל המיינסטרים היא תזכורת לכך שגלגל שטוח ומגושם עדיין יכול להסתובב גם בימי הדיגיטל שלנו.
