אפתח בגילוי נאות: יהודה יפרח הוא עיתונאי שאני מעריך במיוחד. אחד מאלו שמצליחים לחמוק מתסמונת ה"עיתונאי קטן שלי"; מאותם שלא יורים חיצי הרס לכל עבר, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. ודווקא בשל כך התפלאתי לראות את הדברים שכתב כאן לפני שבוע על קהילות שארית יהודי אתיופיה.
כמה קל לשבת מאחורי המקלדת ולהשחיר קהילות יהודיות שלמות ככאלו ש"פרשו, התנצרו והתבוללו". כאילו לא היו גזֵרות ורדיפות, לא היה "כְּפוּ קֵן" (=הימים הרעים, באמהרית), לא היו יוהנס הרביעי ולא תיאודורוס – קיסרי אתיופיה במאה ה־19 – בגזרותיהם האנטישמיות. האם היו מכונים בביטויים מעליבים אלו גם יהודים מאנוסי ספרד ופורטוגל, הקנטוניסטים שנלקחו בילדותם לצבא הצאר הרוסי, או יהודים מארצות האסלאם שנאנסו לעבור על דתם? ההלכה סלחנית יותר ביחס ליהודים שנקלעו למצוקה, וקבעה כי "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–גורמים בליכוד יוזמים פריימריז בקרב חברי המרכז בלבד
–ארגוני המורים פספסו את הזדמנות חייהם
–להרגיש בבית: לתוך עולמם הרדוף של הפליטים
כמה קל להצטלם בנתב"ג עם היהודים היפים והעשירים, הלבנים והמוצלחים. כמה מאמצים ומשאבים משקיעה מדינת ישראל כדי לעורר ניצוץ יהודי בליבם של יהודים מרחבי העולם השבע ולעודד אותם לעלות לארץ, אבל להביא את העצמות היבשות – לא, בעבורם הדלת נטרקת.
גילוי נאות נוסף: אני ויהודה יפרח חבשנו, אם כי לא באותן שנים, את ספסלי ישיבת ההסדר בעתניאל. לפני זמן לא רב התבשרנו על זכיית ראש הישיבה, הרב רא"ם הכהן, בפרס הרב קוק ליצירה תורנית. קל לצטט שגרירים ישראלים לשעבר מאתיופיה, או לעשות דמוניזציה לכל מיני "גורמים יהודים אמריקניים" עלומים. קשה יותר להתמודד מול דברי הרב רא"ם שקבע כי זהו "פשע הומני, לאומי והלכתי לא להעלות את קהילת הממתינים".
הרב רא"ם לא לבד. לפני כמה חודשים דיווח צביקה קליין מעל דפי עיתון זה על כינוסם של ועד הרבנים והקייסים למען יהודי אתיופיה. ועד זה, הכולל רבנים וראשי ישיבות כמו הרב יעקב מדן, הרב יואל בן־נון, הרב שי פירון, הרב יובל שרלו ורבים וטובים אחרים, פועל למען העלאתם של בני קהילות הממתינים לארץ. מכל הסוללה המכובדת הזאת, אתעכב דווקא על אחת הדמויות הפחות מוכרות: הרב מנחם ולדמן.
הרב ולדמן משמש זה עשרות שנים רבם של בני קהילות הממתינים באתיופיה. הוא למד בנתיב מאיר, במרכז הרב ובהר עציון, והוסמך לרבנות בין השאר בידי הרב גורן. הרב ולדמן חקר נושא זה לעומק, ופרסם עליו עשרות ספרים. רוית תלמי־כהן פרסמה בעת האחרונה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה בנושא קהילות הממתינים. האם המתנגדים לעלייה טרחו לקרוא ולו אחד מבין המחקרים והספרים שנכתבו בנושא, לפני שקבעו את דעתם בקול נחרץ?
כמה קל להצטרף לזורקי הרפש, בלי לבדוק ובלי לחקור. הרי מדובר "בסך הכול" בכמה אנשים קשי יום, ללא שפה או השכלה, שגרים בבתי בוץ באתיופיה, ומי יהיה להם לפה?
אני שהיתי בקהילה היהודית בגונדר, יום יום, במשך כחודשיים. הייתי עד לאנשים, נשים וילדים שהולכים כמה קילומטרים מביתם רק כדי להתפלל בבית הכנסת. הייתי עד למשפחות שעזבו לפני עשר ועשרים שנה את ביתם בכפר, רק כדי להגיע לבקתת בוץ מגעילה, בציפייה ובתקווה לעלות לארץ ישראל. ובעיקר, פגשתי אנשים שלימדו אותי שיעורים בצניעות, ענווה, הסתפקות במועט ומסירות נפש.
נכון, אין חולק שהיו הרבה החלטות ממשלה בנושא, יותר מדי החלטות. זה בעיקר מעיד על חוסר יכולת הביצוע של הממשלה, שאיננה מסוגלת ליישם את החלטותיה שלה, להפסיק את הקטסטרופה הזאת ולאפשר לבניה לחזור לארצם. אני מתפלל שבקרוב תתקיים בנו הנבואה: "ובאו האובדים מארץ אשור, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
