גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה

הקורונה הביאה איתה בעיקר דברים רעים, אבל אחד הדברים הטובים שקרו בה היא חשיפה של אמיתות נשכחות לגבי מה באמת חשוב בחיים. כשהמגפה מונעת מהאנושות לפעול כרצונה, מתברר סדר העדיפויות האמיתי, ובעיקר עד כמה תרבות הצריכה שכולנו היינו חלק ממנה עד לא מזמן, היא פייק צורך: עבודה ופרנסה, וכמובן הבריאות, הם צרכים אמיתיים וקבועים; חופשה בחו"ל או סלון חדש יכולים לחכות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שטייניץ הזמין את נשיא לבנון לפגישה, וקיבל כתף קרה
– דעה: שיעור בצניעות: מה עם העצמות היבשות באתיופיה?
– חוזרות לצריח: הפיילוט להכשרת נשים לשריון יוצא לדרך

אחד התחומים שחשיבותם הודגשה בימי הקורונה היא מערכת החינוך. כל השנים אנחנו יורדים עליה, ויורדים על רמתם של המורים שמלמדים את ילדינו, ופתאום מתברר שאנחנו מאוד מתגעגעים לאותם מורים 'גרועים', ואפילו מסוגלים להכיר בערכם. אבל הכרונולוגיה של פתיחת הכיתות מעידה שסדר העדיפויות עדיין לא השתנה לגמרי. קודם כל פתחו את גני הילדים והכיתות הנמוכות, לא מפני שהשכלתם וחינוכם של הילדים בגילים האלה חשובה יותר, אלא מפני שהם צמודים יותר להורים, ובלי פתיחת הכיתות ההורים ייאלצו להיות בבית ולא יוכלו לחזור לשוק העבודה. אחר כך פתחו את כיתות יא-יב, בגלל הבגרויות, שהרי עמידה בבגרות היא לכאורה הצורך החשוב ביותר של תלמידי התיכון, שצריכים להתפרנס בעתיד.

רק עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על הנזק החינוכי והחברתי העצום שנגרם משהייה של חודשים ארוכים ללא מסגרת. אבל עדיין לא נפל האסימון שפתיחת כלל מערכת החינוך היא צורך חיוני של החברה שלנו, לא פחות מפתיחת הקניונים. ואם עושים מאמץ גדול כדי לפתוח מערכות חיוניות, ומוכנים אפילו לספוג בשל כך רמה מסוימת של עלייה בתחלואה, צריך להתייחס כך גם למערכת החינוך.

ועוד עניין קטן: כבר הרבה שנים מטיפים לנו שהבעיה של מערכת החינוך הישראלית היא שלא התאימה את עצמה מספיק לטכנולוגיה של המאה ה-21. נביאי העתיד של המערכת מנבאים לנו שהוא שייך כולו לטכנולוגיה. והנה באה הקורונה ומוכיחה שהטכנולוגיה הכי טובה לא יכולה להחליף את המגע הבלתי אמצעי של מורה ושל חברים. מסקנה: כדאי להשקיע קודם כל באיכות המורים ובמשיכת כוחות טובים למערכת, עוד לפני שמשקיעים באמצעי העזר הטכנולוגיים.

קו אדום

בין שלל הבעיות שהביאה איתה הקורונה מצויות גם הבעיות הנפשיות. אנשים שאיבדו את עבודתם, וגם כאלה שלא, אבל מתקשים להסתגל לצורך לבלות כמעט את כל שעות היממה בבית או במשרד, נעשים לחוצים יותר. זה פוגע קודם כל בהם עצמם, אבל במקרים רבים זה פוגע גם בסביבתם הקרובה, בבני הזוג ובילדים.

נתון שפורסם השבוע מגלה כי בזמן הקורונה עלו מספר התלונות על אלימות במשפחה פי שלושה לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה. זה נתון שלא ייאמן. בשעה שמספר המתים מהקורונה גדול בסך הכל באחוזים בודדים ממספר המתים באותה תקופה אשתקד, מספר הנפגעים העקיפים מהקורונה, נפגעי האלימות במשפחה, גבוה ב-200 אחוז (!). זה דורש גם כן הפניית תקציבים וכוח אדם, שאינם חשובים פחות מאלו הנדרשים להשפעות אחרות של הקורונה.

במקום תערוכות

התחום שסובל הכי הרבה מהקורונה, לפחות בישראל, הוא התרבות והאמנות. בשעה שנעשה מאמץ גדול לסייע לתחומים סובלים אחרים, כמו תעופה ותיירות, ולמצוא כמה שיותר פתרונות שיאפשרו את המשך התעסוקה במקצועות האלה. כמו המאמץ המיוחד להחריג את מלונות אילת וים המלח מאיסור ההפעלה הכולל של המלונות, בגלל היכולת לבודד ולבדוק היטב את באי המלונות האלה. את תחום התרבות והאמנות כנראה שאף אחד לא סופר. ההנחה (השגויה) היא שהנזק שייגרם מסגירתו של התחום הזה לתקופה ממושכת הוא רק נזק כלכלי לעוסקים הישירים בו, ולא נזק רחב לכלל האוכלוסיה. במקומות כמו אולמות קולנוע ותיאטרון גם קשה לשמור על ריחוק חברתי ברמה שבכלל תצדיק את פתיחת האולם. ומי יודע אם ההנחות האלה לא יגרמו לכך שגם אחרי מיגור המגפה, יהיה קשה להפעיל את מוסדות התרבות עם כל נזקי הענק שספגו.

לכן חשובה כל כך היצירתיות של מוסדות התרבות עצמם, להנגיש את עצמם לקהל הרחב גם באמצעים שאינם נוגדים את תקנות הקורונה. אחת היוזמות היפות בתחום הזה היא תערוכת הענק של עמותת 'photo is:rael'. העמותה הזו, שפעילה בין היתר ביצירת חוגי צילום בפריפריה הגאוגרפית והחברתית, מקיימת כבר כמה שנים תערוכה שנתית ענקית, המציגה את הישגי בוגרי החוגים. השנה אי אפשר לקיים תערוכה כזו בחלל סגור, אבל אנשי העמותה לא התייאשו. הם לקחו את החלל העצום של כיכר המדינה בתל אביב, המוקף גדר בגלל עבודות הבנייה הנערכות במקום. על הגדר הזו תלו אלפי תמונות מכל מיני מקומות: תמונות של בוגרי חוגים לצילום לצד תמונות של תערוכות צילום שונות מהארץ ומהעולם, הכול תחת הנושא המשותף 'טרנספורמציה'.

כך שוכנות זו לצד זו תמונות שערכן אינו עולה על זו שתמצא בכל סמארטפון ממוצע, לצד תמונות יפהפיות של אמנים שביקשו לבטא את משבר האקלים בעולם, את בתי הכנסת החדשים שיצאו לרחוב, את אסונם של הארמנים ב-1915, או תמונות המתעדות ניצולי שואה מכל העולם בשנותיהם האחרונות. מקבץ עשיר ומרגש.

אבל יותר מיופיין של חלק מהתמונות עצמן, מרגשת היכולת להעמיד את התערוכה. לא לוותר לתנאי הקורונה, וליצור תערוכת ענק (שהקורונה עצמה גם מככבת בה) מעניינת. זה שיר הלל ליצירתיות האנושית – למצוא פתרונות כמעט לכל מצב. הרי אם היו אומרים לנו לפני שנה שנבלה כתשעה חודשים בריחוק חברתי שמשבש את כל תנאי החיים, ומי יודע מתי יהיה לשיבוש הזה סוף, היינו חושבים בפינוקנו שלא נוכל לעמוד בזה במשך זמן רב. והנה, עם כל הקשיים שיש לאנשים רבים בגלל התנאים האלה, החברה ככלל מצליחה להתמודד עם המצב החדש ומגבלותיו. זה יכול להיות פתח ליצירתיות בכלל, וליצירתיות באופן הצגת האמנויות השונות בפרט, גם אחרי המגפה.