המינוי של תא”ל במיל' וחבר הכנסת לשעבר אפי איתם ל-יו"ר יד ושם הפך דו קרב פוליטי-חברתי בהשתתפות גורמים כבדי משקל: מפלגות פוליטיות, ניצולי שואה, היסטוריונים, גורמי עיתונות ואחרים.
שתי טענות מרכזיות הושמעו נגד המינוי: האחת, מדובר במינוי של אדם שאין לו רקע מתאים מבחינת עולם הידע האקדמי; והשנייה, המשמעותית יותר, כי המינוי מייצג תפיסת עולם שבאה להנכיח את הנרטיב הלאומי של השואה המבקש לראות דרך הנושא ההיסטורי הטעון בעיקר את הממד הפרטיקולרי היהודי ואף לנכס אותו לטובת ביצור המיזם הלאומי של היושבים בציון. כל זאת על חשבון הסתכלות אוניברסאלית יותר על השואה המבקשת להבליט אלמנטים כלל אנושיים הנוגעים למשל לשאלות של צייתנות, מבנים דיקטטוריים, כניעות למודלים של שליטה ועוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–שיעור בצניעות: מה עם העצמות היבשות באתיופיה?
–גורמים בליכוד יוזמים פריימריז בקרב חברי המרכז בלבד
–הרמיזות המהוגנות לינקלביץ' הן שיימינג נמוך באצטלה עיתונאית
מנקודת מבט זו, הפך המינוי של יו"ר יד ושם, לכאורה מוסד המייצג קונצנזוס ישראלי, לעוד זירת התגודדות פוליטית ורעיונית שבה מתנגחים אלה באלה חסידי הגישה השמרנית-לאומית בחסידיה של הגישה הפרוגרסיבית-אוניברסאלית. אולם, הרושם הוא כי המאבק סביב מינוי איתם הוא במידה רבה חלול כי הוא מחמיץ לראות את העיקר. מטבע הדברים, יד ושם אינו עוד מוסד אקדמי. האמת היא שהוא ממש לא כזה גם אם בתוכו מתקיימת פעילות המוגדרת כמחקרית, אך אין מדובר בפעילות שתכליתה ניטראלית נוסח בירור האמת (האקדמית) אודות השואה.
הקמת יד ושם נעשתה לצורך תכלית אחרת. לא פיתוח הידע האבסולוטי עמד נר לרגלי המוסד הזה אם כי זיכרון השואה ובעיקר מתן נוכחות והד לאותם מיליוני יהודים שנספו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמידה רבה הפכו לחסרי שם. יד ושם, כשמו הוא, יד (גלעד) לשמות נספי השואה ומבחינה זו יש לו ייעוד תכליתי ברור למדי של עיצוב והבניית זיכרון לאלה שאינם עמנו היום. זו הסיבה שיד ושם הוא קודם כל מוזיאון הנצחה עתיר מוצגים ואנדרטאות, מרכז חינוכי גדול, מקום ריכוז מידע ומוצגים של נספים וקהילות יהודיות ורק אחר כך גורם מחקרי שנועד לתמוך במיזם ההנצחה. זהו סדר הדברים ואין להתבלבל בו .
על כן יו"ר יד ושם אינו נבחן ברמת ההתמצאות האקדמית שלו או ברמת ידיעותיו על גטו ורשה, קהילת לובלין, ועידת ונזה, "מבצע רינהרד", תופעת הפרטיזנים, הצלת יהודים וכו' כי אם ביכולת לקדם את התכלית העיקרית לשמה הוקם המפעל הייחודי הזה. לצורך כך מה שנדרש אינו נוכחות והכרה בקרב הקהילה האקדמית וקהילת ההיסטוריונים של מלחמת העולם השנייה והשואה, אלא בראש ובראשונה יכולות ניהוליות, שאינה באה כמובן על חשבון התמצאות בנושא שיכולה להירכש בתהליך למידה מסודר.
שאלת היכולת הניהולית בהשוואה לסוגיית ההכרה של הקהילה האקדמית לענייני השואה, מתגמדת בראי הוויכוח על שאלת הנרטיב שאמור לייצג מוסד יד ושם: זה הפרטיקולארי מול זה האוניברסלי. בנקודה הזו קיימת החמצה גדולה של הדיון שכולו משועבד למסגור מוטעה המשרת כמובן נרטיבים פוליטיים. כאן חשוב להצביע על כך שהבעיה אינה נעוצה בקיומו של נרטיב כזה או אחר שאמור להוביל יד ושם, אלא להיפך: באי נוכחותו של נרטיב כזה.
אם קיימת סכנה מובהקת שיד ושם צריך להיזהר ממנה היא באפשרות להשתלטות תפיסת האין-נרטיב שאופיינית היום לשיח האקדמי, לפחות בתחומי מדעי הרוח והחברה. בשם ההתרחקות מההגמוניות הפוליטיות התמסרה גישה זו בעשורים האחרונים לשיח הביקורתיות שבא לידי ביטוי בעבודת ריסוק שיטתית של הנרטיבים הגדולים שהתיימרו להציג רמת הסבר מתכללת על המציאות ואגב כך לספק מענה לשאלות הגדולות. במקום זאת באה ההתמכרות למה שניתן להגדיר כ'דיוני צד' מחקריים העוסקים לעיתים בעניינים שוליים יחסית. כל זאת מתוך רצון להיבדל מהעיסוק האקדמי המסורתי שהתיימר להיות פונקציונאלי ביחס לחברה ולמבנים הפוליטיים-לאומיים הקיימים, דרך מהלך אסטרטגי שתכליתו הפיכת תחום המומחיות והדיציפלינה של מדעי הרוח והחברה לשדה אינטלקטואלי נטו המייצר ידע במנותק מהכוח הפוליטי – חברתי המעצב את השדה החברתי מובן שההתמסרות לנטו-אינטלקטואליזם התיישב גם עם הקושי המובנה לייצר המשגות חברתיות חותכות בעולם פוסט מודרני שנפל קורבן לענייני הפוליטיקלי-קורקט ולראיית המציאות כשדה גדוש של ריבוי תופעות העומדות בהיפוך לאמירות מהותניות מכל סוג שהוא שעלולות רחמנא ליצלן לקטלג, לאפיין ולסמן תופעות חברתיות.
המגמות האופייניות לעיסוק האקדמי במדעי הרוח (והחברה) אינן מותירות בצד את הסוגיות הנוגעות לשואת יהודי אירופה ומלחמת העולם השנייה. ואם יש סכנה הנשקפת היום לשיח ההיסטוריונים ובשיח ההיסטוריונים שעניינו השואה הוא בקריסה מוחלטת לנרטיב האין-נרטיב שמשמעותו אבדן היכולת להציג מסר ברור ובהתמוססות האמירות הגדולות לתוך דיון פוסט מודרני יחסי, המייצג שיח של ריבוי גישות ומעמיד במרכזו סימני שאלה במקום סימני קריאה.
שיח זה ממוסס למשל את הקטגוריות הקלאסיות של יד ושם כמו קורבנות, מקרבנים והעומדים מן הצד, כאשר בשמה של האמת המדעית היחסית הופכים חלק מהמקרבנים לקורבנות ואילו חלק מהקורבנות למקרבנים באופן המעניק משמעות יתרה לתופעות מסוימות שאמנם הן חלק מהמציאות ההיסטורית אבל צד זניח יחסית אשר אינו תורם להבנת מפת ההגיונות הכוללת של המערכת. הסכנה המעצבת כיום לחקר נושא השואה טמונה אם כן דווקא בטשטוש הנרטיבים ולא ביצירתם.
הדבר חמור שבעתיים ובמציאות הנוכחית שבה ההיסטוריה הופכת במידה רבה מחדש, למשל מצד שלטונות פולין ורוסיה, למיזם המשרת תפיסות לאומיות מובהקות. לנוכח זאת, טשטוש ועמעום המסר אינם ממש חלופה טובה למוסד כמו יד ושם הזקוק לבהירות ולעמוד שדרה רעיוני. מבחינה זו, הרבה פחות חשוב אם עמוד השדרה הזה יהיה אוניברסאלי או שמרני. זהו ויכוח המייצג את יום האתמול. העיקר הוא שיהא עמוד שדרה כזה, והפרסונה שתוכל להבטיח את נוכחותו ואת הנכחתו דווקא בשם התכלית החשובה של שימור והבטחת זיכרון השואה והנספים היה ברוך בשעריו של המוסד הזה, יהא שמו ותוארו אשר יהא.
