קשה מאד לקרוא את זרם הכותרות היומיומי והבלתי פוסק על מקרי האלימות בחברה הישראלית. אלימות נגד נשים, נגד ילדים, נגד גברים, נגד מי שבעד ונגד מי שנגד. וזו לא רק הקורונה שמייצרת את האלימות או מגבירה אותה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צעירים חסרי מנוח: אסור לזלזל בשינה, דווקא בקורונה
– המאבק החדש: יד ושם זקוק לעמוד שדרה רעיוני
– תקציב בהקפאה: הסימנים מראים שהבחירות קרובות
אלימות קשה מצוינת עוד בסיפור המקראי. המקרה החמור הראשון שמוזכר הוא הרצח של הבל על ידי אחיו הבכור, קין, על רקע קנאת אחים באהבת האל. הרצח הזה סיים את עידן התמימות והאחווה של האנושות. זהו רצח המתרחש בין אנשים שאינם זרים הקמים אחד נגד השני. הרצח הזה מבוצע על ידי האח הבכור, שאמור להיות ממונה על הגנת אחיו הצעירים.
גם כיום, אנו עדים לכך שמקרי תוקפנות ואלימות רבים מתרחשים דווקא בבית, ונגרמים על ידי אלו שאמורים ליצור סביבה בטוחה עבור הילד, ועבור כל אדם אחר במשפחה. דווקא אז, הקירבה הפיזית והנפשית, התלות, הקשר האישי והאמון מנוצלים – ונפרצים כל הגבולות.
האלימות בבית לא תמיד פיזית. פעמים רבות היא מילולית, או באה ליד ביטוי בסוגים מסוימים וקשוחים של התנהגות ותגובה, באמצעות התעלמות וקור רגשי, באמצעות מניעה או הגבלה של משאבים חומריים או רגשיים. כל אלו מהווים צורות שונות של פוגענות שאמנם קשה לזהות אותה, אך עוצמתן רבה וכואבת כמו הכאב הנוצר ממכה פיזית.
בחיים, הכול מתחיל בבית. אחד הכלים המרכזיים בהתמודדות שלנו עם אלימות כהורים, הוא היכולת לעודד את הילד. כלומר, לעמוד עם הילד על היכולות ועל החוזקות שלו, כך שיכיר בערך האישי שלו כאדם, ובכוחותיו החיוביים להשפיע על המציאות שלו.
אולם חשוב גם לא להתבלבל בין עידוד לבין הערפה מוגזמת של מחמאות. זאת, על מנת שהילד לא ירגיש שיוכל לבחור להפעיל כוח כדי להגשים את רצונותיו. הפעלת כוח מתחילה היכן שמילים מסתיימות, וככל שרמת הבנת ערכו העצמי של אדם נמוכה, כך עולים הסיכויים שהוא יתנהג באופן תוקפני ובחוסר סובלנות, בשעת תסכול או אכזבה.
ההכרות עם היכולות האישיות, פיתוח תחושת הערך העצמי של הילד ויצירה של תחושה טובה של שייכות למשפחה או לקהילה, משפיעות רבות על היכולת לבטא כעסים, להציב גבולות ולהתמודד טוב יותר עם התסכול שנוצר מהפער שבין הציפיות של אדם מעצמו או מסביבתו, לבין מה שקורה לו במציאות. וזוהי בדיוק האחריות שלנו: להכיר את היכולות שלנו לעומק. לברר עם עצמנו היכן הערך שלנו יציב פחות, ולמצוא דרכים לחזקו. כך שנוכל לשמור על התנהלות סובלנית במקרים של כעס, אכזבה ותסכול.
זוהי גם אחריותנו כהורים, כמחנכים, כמנהיגים – לדאוג כי שמי שסביבנו יחוש תחושת שייכות טובה במסגרתה אנו נשקף לו את הטוב שבו, את החוזקות האישיות המיוחדות שלו ההופכות אותו לאדם ראוי וחיובי בעינינו.
זוהי גם אחריותנו למנוע ממי שבוחר להנמיך, להקטין, להשפיל ולהעליב את האנשים סביבו. עלינו לומר לו כי ההתנהגות הזו לא מקובלת עלינו. ובכל פעם שהוא יבחר אחרת, וינהג בכבוד גם כשקשה לו – עלינו לעודד אותו שימשיך לעשות זאת, וינהג באיפוק ובסובלנות, בכל אחד מהרגעים הקשים בחיים.
האחריות לאלימות היא של כל אחד ואחת מאיתנו, והיא תיפסק רק כשאנחנו נפעל. השינוי הזה יקרה כשאנו, ההורים, נתנהג באיפוק, בהבנת האחר, בשמירה על כבודו, גם אם דעתו או רצונו מנוגדים לשלנו. וכך נהיה להם למודל לילדינו.
החדשות הרעות הן שישראל 2020 היא חברה אלימה מאוד. החדשות הטובות הן שהשינוי בידיים לנו.
