"רביטל, תכתבי בבקשה בטור שלך שאת מבקשת מאנשים להפסיק להתגרש". כך סימסה לי חברתי, עורכת דין לענייני משפחה. היא שיתפה אותנו שמאז קיץ הקורונה האחרון היא פשוט הודפת זוגות פיזית החוצה, מנתקת לאנשים את הטלפון. "אנשים נפלו על השכל, אנשים מתגרשים בלי סיבה". אני מיד יוצאת להגנת הזוגות המתגרשים. "מה את רוצה", אמרתי לה, "אנחנו בתקופה של משבר עולמי, הקורונה הזכירה לכולם שחיים רק פעם אחת, אז מה עדיף, חיים של אומללות?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אני רוצה להמשיך להיות אני. הלוואי שמישהו ייתן לי את זה במתנה
– האלגוריתם שניצח את הקורונה
– להסתכל לאלימות בעיניים ולקחת עליה אחריות
היא הסבירה בייאוש שהיא לא מדברת על זוגות עם בעיות של אלימות חלילה, או רומנים שהתגלו, או שכבר היו בתהליכים. היא מדברת על זוגות נורמטיביים, עם ריבים נורמטיביים לחלוטין. אתם יודעים, זה זוגיות, לא סופגניית ריבת חלב עם מזרק של אושר מרולדין. זוגות שיש להם משברים – כמו שיש לכולם. אבל הסיטואציה שהביאה את כולם לקצה הביאה גם את הזוגיות שלהם לפתחו של משבר, כמו כמעט כל תחום אחר בחיים. הכול הוקצן.
ההורות שלנו, למשל, הגיעה לקצה בתקופת הקורונה, וגילינו על עצמנו דברים שלא האמנו שנגלה – לטוב, ובעיקר לרע. היינו עם הילדים שלנו שבועות על שבועות 24/7 וגילינו את טבעם האמיתי, על היופי שבו וגם על הקשה. על הילדים לא נוותר למרות הקשיים, גם לא על העבודה; אז מה קורה בזוגיות?
קודם כול, אני לא מופתעת. אני כותבת על זה שנים: להורים קשה להשקיע בזוגיות. היא האחרונה בסדר העדיפויות, ואשמח שכל הסבתות ישמרו את עצת "אתם חייבים יום בשבוע לצאת, אתם לא מוותרים על זה". הכלל הזה, כמו גם "לא ללכת לישון כועסים", התמסמס אי אז בחגיגות השנה לילד הראשון. אם אתם מצליחים, סחתיין עליכם. בעיניי החיים כל כך שוחקים ודורסים, שאנחנו עוברים אותם בקפיצות של חודש קדימה. הילדים הם לפני הכול, אחר כך הפרנסה, קשרים חברתיים, אחריהם ספורט או לימוד – משהו כדי שהנפש תחזיק מעמד – ואי שם בסוף של הסוף, הזוגיות. לא כי אנחנו לוקחים כמובן מאליו.
לא. אני אחזור ואומר, הדגם האופטימלי של זוגיות צריך להיות שדה תעופה: מקום שנותן את כל התשתית כדי שתוכל להמריא וכדי לקבל אותך כשתנחת. כזה שנותן לך דלק והכוונה. על כן, אם האיש שלי רוצה לרוץ מרתון כיעד, אני לפני הכול אקטר על זה בפייסבוק, אסחט כמה מאות לייקים ואז אגיד לו: "יאללה, עוף על זה – מה צריך לעשות". ואם אני רוצה בגיל 35, עם ארבעה ילדים וקריירה נוחה, להתחיל לנסוע בכל הארץ עם בוקסת הגברה באוטו למקומות שכוחי־אל ולנסות להצחיק כי החלטתי שהייעוד שלי בחיים הוא סטנדאפ – הוא יגיד: עופי על זה. בלי "זה לא הזמן", בלי "בואי נבדוק את כל השיקולים". שאלה אחת: מה צריך לעשות טכנית, כדי לאפשר לך לעוף.
הקורונה חוללה שינוי בכל תחומי החיים. דברים רבים שהיה ביכולתם לעזור לזוגיות להיות בריאה ומתפקדת נעלמו. אם מדי פעם צריך (חובה) הפסקה כדי לשבת רק החברות או רק החברים – זה לא קיים יותר. אם יש זוגות שהיו רגילים לזוגיות טרנס־אטנלנטית שבה יש תקופות של געגוע – זה לא קיים יותר. כותבות לי נשים שהבעל שלהן עבר לעבוד מהחדר והן לא מבינות איך הוא לא מוציא את האף, גם כשהצעקות של התינוקת מפוצצות את השמשות. "אם אני הייתי בחדר ושומעת אותו צועק בגרון ניחר כמו שצעקתי הרגע – לא הייתי יכולה לעבוד, הייתי מתפרצת החוצה ומתערבת", אבל הוא לא.
יש זוגות שבהם רק אחד הוצא לחל"ת, ואולי מצופה ממנו או ממנה לקחת את כל עול הבית עליהם, וזה לא בדיוק בשבילם. אין לאן לצאת. אין סרט, אין סטנדאפ, אין הופעה. אין חו"ל, אין צימר. יש זוגות עם שוני במשאבים הנפשיים להתמודדות עם משבר ארוך טווח כזה. האחד מזניח, מדוכא, שוקע. השני חיוני, ממציא את עצמו מחדש, חי.
אני לא באה לחנך (אתם יודעים שאני באה רק אם מזמינים אותי למשהו מתוק). אבל היי, אני רוצה להגיד: יש דברים טובים. אם נהיה מודעים אליהם, הם יכולים גם לשפר ולחזק. יש זוגות שהיעדר ההתכנסויות של המשפחה המורחבת הוריד אצלם הרבה מתחים – נצלו את זה להתקרבות. תודיעו לילדים ולעצמכם שבשעה מסוימת אף אחד לא מדבר איתכם ואתם יושבים רגע בשקט. צאו להליכה ביחד – העיקר לא להיות כל הזמן בבית. עלו לגג (לא לקפוץ!) עם כוס קפה או יין או ופל לימון וכוס תה. כל הזמן אומרים לנו לא לפספס את התקופה הזו שלא תחזור עם הילדים; נסו לחפש את הדברים הטובים שלא יחזרו על עצמם גם ביניכם.
