חברות שתלויה בדבר

מתישהו בין מחלף שורש לשער הגיא הרמתי לה טלפון. המיקום אינו מקרי, משום שזה פחות או יותר השלב היחיד שבו הקליטה בסלולרי שלי מתייצבת ואפשר לנהל שיחה בלי שתתנתק באמצע. הייתי בדרך לכתבה בתל־אביב, וזו השעה המושלמת לשיחות מעין אלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פתאום זה הכה בי: הילדה שלי מוכשרת, אבל זה לא הספיק
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– ארגוני המורים פספסו את הזדמנות חייהם

אבל אז התרחש אירוע בלתי צפוי – הגעתי ליעד. איתרתי חניה נדירה 200 מטר ממקום המפגש המתוכנן, והשחלתי לתוכה את ההונדה הקטנה שלי. החברה בדיוק הייתה באמצע סיפור על איזו סאגה משפחתית שתקפה אותה, כל כולה התלהבות, כשלפתע עצרתי אותה ואמרתי "טוב, אני חייבת לסיים, נדבר בהמשך?"

ואז היא נעצרה, נשמה נשימה עמוקה ואמרה: "אני לא מאמינה שעשית לי את זה שוב".

"עשיתי לך מה?" שאלתי.

"עשית אותי חברת נסיעות. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אבל לא, אני חברת נסיעות שלך. את תמיד מתקשרת אליי כשאת על כביש 1, ותמיד סוגרת את השיחה כשהרכב מגיע לחניה. כאילו החברות בינינו מתקיימת במרחב שבין קיבוץ גלויות לתחנת הדלק של סונול, ורבאק, אני באמצע סיפור חשוב!"

"לא הבנתי. מה זה משנה איפה אנחנו מדברות? העיקר שאנחנו בקשר!"

"בטח שזה משנה", היא ענתה בזעם, "אני יכולה לשים את המכשיר על הכתף ולדבר איתך באמצע הלק ג'ל, אני יכולה לענות לך שנייה לפני טיסה, בתור לקופת חולים, לעזאזל – פעם עניתי לך דקה לפני שנכנסתי לממוגרפיה. ואת, אם אני לא תופסת אותך על כביש 1, אני יודעת שלא תעני לעולם".

"לא נכון", צחקתי, "גם על כביש 6 אני עונה לפעמים".

"די נו, זה לא מצחיק. אני מביאה לך פה טיעון רציני. אני שואלת אותך האם ברגע של משבר אמיתי, כשארים אלייך טלפון בשעה שלוש בלילה ואגיד לך שקרסתי לתוך עצמי, את תישארי על הקו בשבילי".

"תלוי אם אהיה בכביש 1", המשכתי להתלוצץ.

אבל היא לא צחקה. והבנתי אותה. היא תבעה ממני תשובת עומק שלא הייתה לי באותו רגע, והותירה אותי למחשבותיי. פתאום קלטתי שהרבה מהחברויות שלי הפכו לתלויות בזמן. יש חבר ריצה, שאליו אני מתחברת דרך אוזניות הבלוטות' אחרי זמן ההשכבות ומעבירה איתו קילומטרים בשיחות על פוליטיקה ומה חדש בטוויטר.

יש חברת קפה, שסוגרת לי לפעמים שעה וחצי משעממות אחר הצהריים, ויש לי אפילו חברת סטארבקס, שאיתה התפתחה לי התניה ממש מוזרה – אני מסוגלת להסתמס איתה רק כשאני בחו"ל. איך שאני נוחתת בנתב"ג החברות מסתיימת.

בסדרה "רמזור" החברות שתלויה בדבר מופיעה על תקן "חבר כלבה". כשאיצקו מגלה שאמיר שומר את השיחות איתו רק ללילות שבהם הוא מטייל עם הכלבה, הוא די מתעצבן מהסיטואציה. "מילא זה", אמר לי פעם חבר עיתונאי. "אני מת מפחד מהיום שבו השכן שלי יגלה שאני איתו רק בשביל הסיגריות. פעם אחת הגעתי ולא היו לו, וזהו, נעצרה השיחה. לא ידעתי איך ממשיכים משם".

יכול להיות שזה היה כבר קודם, יכול להיות שהקורונה העצימה את העניין, אבל לפעמים נדמה שככל ששקעתי בהבלי הבורגנות ככה החברויות שאני מנהלת הפכו לפונקציונליות. קשרים שתבעו ממני זמינות רגשית של 24/7 הלכו והתמסמסו מחיי, ואת מקומם תפסו חברויות נוחות שכאלה, שלא דורשות ממני כל הקרבה. הייתי רוצה לומר שחסרה לי בחיים הבסטי הזאת שאי אפשר להעביר יום בלי לדבר איתה כל שעה עגולה, אבל רק המחשבה על חזרה לדגם כזה של חברות, שיגזול ממני זמן משפחה וזוגיות ויהפוך להיות לעוד מטלה, גורמת לי לעקצוץ טורדני בצוואר. בכלל, למי יש זמן לדבר היום סתם ככה בטלפון? למי יש כוח לחברויות שדורשות תחזוקה? אני לא מצליחה להיזכר בפעם האחרונה שהרמתי למישהו שיחת טלפון בלי לעשות משהו במקביל.

"את יודעת", אמרתי לחברה בשיחה שהתקיימה למחרת, "יש לי תשובה בשבילך לשאלה ההיא. את שואלת אותי האם אקום בשבילך בשלוש בלילה? ברור שאקום. אבל יש פה טעות. אנשים חושבים שחברות נמדדת ברגעי משבר, ואני אומרת שלא, היא נמדדת בעיקר ברגעי שגרה. כי העובדה שאַת הטלפון הראשון שלי בכל פעם שאני מגיעה למחלף שורש, יש בה איזו עוצמה. איזו קביעות. אני לא כאן רק כדי להרים אותך כשתיפלי, אני קודם כול כאן כדי לדאוג שלא תמעדי. אני כאן בשביל התחזוקה המנטלית השוטפת".

"סבבה, שמענו עלייך", אמרה החברה, "אגב, מאיפה את מדברת איתי עכשיו, שוב מכביש 1?"

"כן, אבל הפעם השקעתי בך. אני אפילו עוד לא במחלף חמד!”