לפני ארבע עשרה שנים התגייסתי, אני זוכר את היום הראשון שלי בצבא, אני זוכר את פס החיול בבסיס הקליטה בתל השומר, אני זוכר שצילמו אותי, אני זוכר שלקחו לי את טביעות האצבע, אני זוכר את החיסונים, את המסדרונות המעיקים, את התחושה השפיצית של המדים החדשים על העור, אני זוכר איך הנעליים שקיבלתי הכאיבו לי, יש לי באצבעות ברגליים מין בליטה כזאת מעפנה, והנעליים הצבאיות לחצו עליה והכאיבו לי נורא, אני זוכר שניגשתי בפחד גדול לאחד המפקדים שהיו שם, כדי לשאול אותו בנימוס אם אני יכול לנעול בינתיים את הנעליים שהבאתי מהבית, כי הנעליים החדשות האלה כואבות לי נורא, והמפקד ההוא אמר לי שלא, אין מצב, וחייך אליי חיוך עצוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זה היה לילה מרגש עד דמעות
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– שובה של טאוור רקורדס
* * *
לפני ארבע עשרה שנים התגייסתי, בהתחלה הייתי סתם טירון, אחר כך הייתי סתם מפקד, אחר כך הייתי סתם קצין, ובסופו של דבר השתחררתי. יש לי חבר שהמציא פעם משחק גאוני ומדהים. יושבים כמה חבר'ה, וכל אחד בתורו זורק מושג צבאי נידח – "גוזניק", "אתגר בצצת", "אלמניה", "יש לך זכור את זה", "מא"כ", "נימה צהובה מינימלית", וכולם שומעים את המילה ונזכרים בה, ובשירות הצבאי שלהם, אבל מי שלא מצליח להיזכר, מי שהמושג הזה לא מזכיר לו כלום, מי שהשכחה גברה עליו – הוא המנצח של הסיבוב! הבנתם, זה גאוני, מי שלא זוכר את השירות הצבאי שלו ניצח, זאת הגאונות של המשחק הזה, זה כמו משחק הזיכרון רק הפוך, כי וואלה בהקשר הזה, של צה"ל, לפעמים הכי טוב זה לשכוח.
* * *
לפני כמה ימים פגשתי ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב חבר שהיה איתי באותה כיתה בטירונות. אנחנו לא ממש בקשר, אבל אנחנו עוקבים אחד אחרי השני באינסטוש, ובגלל שאני עוקב אחריו אני יודע שהוא בן אדם מדהים, הוא חכם ורגיש ומתוחכם ומצחיק וחרוץ ומוצלח, ויש לו עיניים טובות, ולב רחב, קיצר הוא אחלה בן אדם. אבל כשהיינו בטירונות לא חשבתי שהוא אחלה של בן אדם, האמת שאפילו קצת שנאתי אותו, הוא היה חייל גרוע כזה, עייף ורפוי, ופצוע, ומנצנץ, הוא לא יצא למסעות, ולא התנדב לתורנויות, הוא היה חייל מעפן כזה, ואני הייתי חייל צהוב וחרוץ, רציתי שהמפקדים יאהבו אותי, רציתי להיות חייל מצטיין, רציתי להיות קצין! אוי ואבוי איזו טעות זו הייתה לצאת לקציניםםם, בקיצור, כשהיינו טירונים זלזלתי בו, אבל היום אני מעריך אותו ואוהב אותו מאוד.
זאת הייתה פגישה קצרה וחטופה, אני הייתי עם הילדים, והחבר שלי מיהר לאנשהו, ובכל זאת, הצלחנו לגנוב לעצמנו שיחה קצרצרה וטובה, על התקופה המשונה הזו, של הקורונה, ועל החיים שלנו שהתערבלו לנו ככה פתאום. וכשסיימנו לדבר, והחלפנו מרפקים, החבר שלי הלך לדרכו, והתקדם במעלה הרחוב, ואני הסתכלתי עליו מתרחק, ופתאום נפל לי אסימון מטורף! פתאום קלטתי שכשהייתי בצה"ל, הייתי בטוח שהצבא הוא חזות הכול, כשהייתי חייל האמנתי בכל ליבי שהצבא הוא מין פוליגרף ישראלי, שחושף את "האמת" על כולם, ומי שעצלן בטירונות – יהיה עצלן כל החיים, ומי שמנצנץ כשכולם עובדים – יהיה אפס כל החיים, ומי שמשקיע כמוני, מי שמתאמץ, ויוצא לקורס מ"כים, ולקורס קצינים – יהיה בהכרח בן אדם מאושר ומוצלח. זה מה שחשבתי, בזה האמנתי.
כשהייתי חייל הייתי בטוח שהחיים והצבא שזורים זה בזה, ומי שמעפן בטירונות, יהיה מעפן כל החיים, ומי שתותח במדים, יהיה תותח כל החיים. גם כשהשתחררתי, הייתי בטוח שזה ככה, שהצבא חושף את האמת על אנשים, האמנתי בכל ליבי שחיילים גרועים הם אנשים גרועים, ושחיילים טובים הם אנשים טובים. הייתי בטוח שמי שמתקבל ליחידות מובחרות – הוא אדם מובחר, ומי שנשלח לסתם גדודים, או לסתם תפקיד מעפן – מעפן בעצמו. זה מה שחשבתי.
* * *
לפני ארבע עשרה שנים, בשלהי נובמבר, התגייסתי. בשנים הרבות שעברו מאז למדתי שהצבא הוא רק צבא, ושהחיים האזרחיים שמחוצה לו עובדים אחרת. כבר יצא לי לפגוש ולהכיר יותר מדי "חיילים טובים" מ"יחידות מובחרות" שהפכו לאפסים מגעילים, כבר יצא לי לפגוש יותר מדי "חיילים גרועים" מ"יחידות מעפנות" שהתגלו כבני אדם מוצלחים ומדהימים. הצבא הוא לא חזות הכול, הצבא הוא חזות הצבא, זה הכול.
אני רוצה רגע לכתוב כאן דברים פשוטים. יש אנשים שמתאימים לצבא, יש אנשים שהצבא בא להם בטוב. אבל יש הרבה צעירים שהצבא מרסק להם את הנפש, הוא מכופף אותם, חונק אותם, ומשפיל אותם, והופך אותם למה שמכונה "חיילים גרועים". וזה לא אומר כלום על שום דבר, זה לא אומר כלום! יש אנשים שפורחים בצה"ל, ואחר כך נרקבים באזרחות, יש אנשים שנובלים בצבא, ואז משתחררים ומלבלבים. קיצר, השירות הצבאי לא אומר שום דבר על שום דבר. זו מערכת במעגל סגור.
אם יש כאן בין קוראיי "חיילת גרועה" או "חייל גרוע", תדעו לכם שהכול בסדר איתכם, אין איתכם שום בעיה. צבא ההגנה שלנו הוא מקום מעמדִי ומצלק, הוא לא מתאים לכולם, והזלזול שאתם מרגישים עכשיו מהמערכת, מהמפקדים, מהחברים הקרובים, אפילו מההורים שלכם! הזלזול הזה הוא כלום ושום דבר. תסמכו עליי, בעוד ארבע עשרה שנים, כשתהיו אזרחים מוצלחים ומאושרים, עם חוכמת חיים וביטחון עצמי גבוה, הצבא יהיה זיכרון רחוק ומגוחך, שיעלה בכם חיוך. בעוד ארבע עשרה שנים גם אתם תבינו פתאום שהחיים האזרחיים עובדים אחרת, שהצבא הוא רק צבא, שאין שום פער בין "חייל גרוע" ל"בן אדם מוצלח". ושאתם אחלה, עכשיו, כמו שאתם, אתם אחלה כמו שאתם בדיוק.
