כ-54 אלף פניות הגיעו למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשנת 2019, מתוכן 12,748 פניות חדשות – עלייה של שישה אחוזים ביחס לשנת 2018 ו-43 אחוזים ביחס לשנת 2014.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
–המאבק החדש: יד ושם זקוק לעמוד שדרה רעיוני
–התרסקות המטוס בדרום: צה"ל חוקר את נסיבות האירוע
–אולמרט מנסח את גבולות הסולידריות הישראלית, וזה נראה רע
הנתון הזה קשה ומכווץ את הלב, שכן כל פניה היא עולם ומלואו – אישה, נערה, ילדה או אולי גבר, נער, ילד, שעולמם התערער מן היסוד בעקבות אירוע של פגיעה מינית. נשים וגברים רבים כל כך הסוחבים עימם את הטראומה לכל מקום. אך נתון זה אינו מציג את התמונה המלאה.
גם בשנת 2020 פגיעה מינית על סוגיה השונים הינה עדיין תופעה המאופיינת לרוב בתת דיווח לרשויות החוק ולגורמים רשמיים אחרים. כך למשל, פחות מעשרה אחוז מן הפונות (והפונים) למרכזי הסיוע בשנת 2019 בחרו להגיש תלונה במשטרה. כאשר מתווסף לכך הנתון שכ-84 אחוזים מתיקי עבירות המין נגנזים ללא הגשת כתב אישום ו-92.4 אחוזים מתיקי האונס נגנזים אף הם ללא כתב אישום, לרוב בשל חוסר ראיות, ברור כי רק קצה קצהו של קרחון אירועי הפגיעות המיניות מגיע לכדי בירור משפטי.
מספרים אלו מציירים תמונה קודרת למדי באשר לאמון הנפגעות, או מוטב לומר – חוסר האמון שלהן, ברשויות אכיפת החוק ובמערכת המשפט בפרט. ואכן, נפגעות רבות הפונות למרכזי הסיוע מביעות קושי גדול לחשוף את הפגיעות שעברו. הצורך להיחשף, להתלונן, לחוות שוב ושוב את האירוע הטראומתי ולאסוף כוחות בכדי לפרוץ את מעגלי הבדידות וההשתקה, מרתיע למדי. 87 אחוז מהפגיעות מתרחשות על ידי אדם מסביבתה של הנפגעת – בין אם מדובר בקרוב משפחה, חבר או גורם אחר בקהילה – והיציאה נגדו כרוכה בהתעמתות רחבה יותר עם בני המשפחה או הקהילה. לכל אלה מתווסף גם החשש מיחס המשטרה ובתי המשפט והפחד מעימות עם הצד שכנגד ועורך דינו.
לחוסר האמון הזה מצד נפגעות ברשויות אכיפת החוק, הבא לידי ביטוי כאמור בוויתור מראש על פנייה לאפיק הפלילי כערוץ להשגת צדק, ניתן למצוא, בין היתר, הסברים בפערים האדירים בין שפת הפגיעה לשפת המשפט. בעוד המערכת על שלוחותיה השונות (משטרה, פרקליטות ובתי משפט) מחפשת ראיות חדות, הגדרות ברורות וסיפור אחד עם התחלה, אמצע וסוף, נפגעות רבות לא יכולות לספק זאת. מעבר לעובדה כי במקרים רבים עבירות מין מתרחשות בין ארבע קירות ללא עדים, הרי שמאפייניה של הפוסט טראומה אינה מאפשרת לנפגעים והנפגעות לזכור במדויק כל פרט ופרט שהמערכת דורשת לקבל. הפערים בין שפת הפגיעה לשפת המשפט הם כה גדולים וקשים לגישור, כך שרובן של הנפגעות והנפגעים לא ימצאו את הצדק המיוחל עבורן במערכת המשפטית כפי שהיא כיום.
למרות שנים של ניסיון, מחקר וכתיבה בתחום, מערכת המשפט עדיין אינה יודעת כיצד להתמודד עם תיקי עבירות מין. לכן היה זה כה מאכזב לגלות לפני מספר שבועות, כי נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, החליטה שלא לאמץ את ההמלצות העיקריות של הוועדה שהקימה בראשות השופטת ברלינר לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי. ועדה זו המליצה, בין היתר, על הקמת פיילוט למחלקות ייעודיות לעבירות מין במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, במטרה לשפר את חוויית הנפגעות והנפגעים בהליך הפלילי. אומנם בתי דין ייעודים לעבירות מין הם לא הפתרון לכל התחלואות, אבל הם היו אמורים להוות צעד גדול קדימה.
הנתונים האלו צריכים להוות קריאת השכמה עבור מערכת המשפט, ולחייב אותה לחשבון נפש. אם יש בתי דין לתעבורה ובתי דין לעבודה, רק מתבקש כי יהיו גם בתי דין לעבירות מין. כי אם נדרשת מומחיות מצד שופטות ושופטים בעבירות תנועה ובדיני עבודה, על אחת כמה וכמה שנדרשת מומחיות כזו גם בעבירות מין. מילים סימפתיות לא יספיקו – הגיע הזמן שנראה מעשים.
