הנישואים של שרה (שם בדוי), תושבת אמסטרדם, הגיעו לקיצם, אבל מבחינה הלכתית היא לא הצליחה להביא את מערכת היחסים לסיומה. כאישה אורתודוקסית, שרה הייתה זקוקה לגט, אלא שבעלה סירב לתת לה אותו, ולרבנים לא הייתה שום דרך לעזור לה לצאת מהנישואים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
– הפיל שבחדר: מי אשם באבטלה הסעודית?
– מותו של מלך השערים: תחנות חייו של מראדונה
שרה, שנמצאת בשנות הארבעים לחייה, היא אם לילד אחד ועובדת כקניינית לעסקים גדולים. סירובו של בעלה לתת לה גט הותיר אותה עגונה, כבולה למערכת יחסים בה היא אינה מעוניינת להישאר. מצוקתן של נשים עגונות היא אחת מנקודת המפתח בטענה לאי-שוויון בין המינים ביהדות האורתודוקסית, ורבנים רבים השקיעו בשנים האחרונות מאמץ לתת לה מענה.
במקרה של שרה, הישועה באה בסופו של דבר ממוסד אזרחי לחלוטין: מערכת המשפט ההולנדית. לאחר ששופט איים להטיל על הבעל המעגן קנס בשווי של כ-30,000 דולר, הוא התרצה. היום יש לשרה בן זוג חדש. בראיון ל-JTA סיפרה שהיא מרגישה כאילו השתחררה מהכלא. "את מרגישה לכודה, את לא יכולה להתקדם ולהמשיך את החיים שלך, ולאדם שעוין אותך יש את הכוח לשלוט בך", הסבירה. "זו הרגשה נוראית".
מחוץ לישראל, מערכת המשפט ההולנדית היא היחידה בעולם שמענישה בעלים על סירובם לתת גט לנשותיהם. בתי המשפט בהולנד יכולים לקנוס בעלים סוררים בסכום הגבוה פי ארבעה מהסכום שנגזר במקרה של שרה, ואפילו להוציא נגדם צווי מעצר.
הסמכות להתערב במקרה עגינות מגיעה מתקדים משנת 1982 שקבע בית המשפט העליון של הולנד. בשנה שעברה בוצרה סמכותה של מערכת המשפט ההולנדית בחקיקה: תיקון לחוק הנישואים הסמיך שופטים להורות לבני זוג למלא אחר צווים דתיים הרלוונטיים לקשרים הזוגיים שלהם.
קנסות וצווי מעצר שהונפקו במדינה תקפים על פי חוק בכל האיחוד האירופי, ומחייבים רישום פלילי לבעלים, צעד שמעניק לנשים העגונות כוח הרתעה רב עוצמה. "שופטים הולנדים נקטו בצעדים כאלה נגד כמה עשרות בעלים סוררים מאז 1982", אומר הרמן לוינשטיין, עורך דין הולנדי יהודי שייצג מספר רב של נשים עגונות בפני בתי המשפט במדינה.
רבים מהתיקים שהובאו בפני בתי המשפט בהולנד בשנים האחרונות היו של זוגות מקהילות מוסלמיות, בעיקר של נשים, שביקשו להתגרש ונתקלו במחסומים דומים. מיליוני מהגרים מהמזרח התיכון השתקעו בהולנד בעשר השנים האחרונות ולכן המתיחות בין חוקי הדת וחוקי המדינה הפכה בולטת יותר.
הנכונות של הרשות השופטת בהולנד להתערב בסוגיה היא חריגה, בעיקר משום שהיא עומדת בסתירה לעיקרון של הפרדת הכנסייה מהמדינה, מעקרונות היסוד של הדמוקרטיות המערב אירופיות. בתי המשפט של הולנד אינם מתערבים ישירות בהליך הדתי המתקיים בבית הדין הרבני, אבל במקרה של סירוב לתת גט הם מגדירים את הצעד כ"התנהלות בלתי חוקית", לפי מתאיש דה בלויס, מרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת אוטרכט, במאמר שפרסם בשנת 2010.
בישראל, שאין בה הפרדה בין דת למדינה, בתי הדין מוסמכים לקנוס ולכלוא בעלים סוררים, כמו גם להחרים את דרכוניהם.
המודעות הגוברת בשנים האחרונות למצוקתן של העגונות הובילה את הרבנות הראשית לנקוט יד קשה יותר נגד סרבני גט, והלחץ מניב תוצאות. מספר הנשים בישראל ששוחררו מעגינותן נמצא בעלייה מתמדת מזה חמש שנים ברציפות. על פי הנתונים האחרונים, הזינוק המשמעותי ביותר אירע בשנים 2015-2017 – מ-180 מקרים של עגונות שהותרו בשנה ל-216.
"בתי המשפט של מדינת ניו יורק מוסמכים לאכוף צווים שהוציאו בתי הדין הרבניים לטובת נשים עגונות, כך על פי פסיקת בית המשפט לערעורים משנת 1983. ועם זאת, אכיפת החוק הסתכמה עד כה רק בדמי מזונות מוגדלים לטובת הנשים העגונות", אומר אריה רלב"ג, לשעבר הרב הראשי של אמסטרדם וכיום בורר ושופט רבני בניו יורק.
הרב פנחס גולדשמידט, יליד שווייץ ונשיא ועידת רבני אירופה, היה אחד התומכים המרכזיים במדיניות היד התקיפה כלפי בעלים סרבנים, אבל אפילו הוא לא האמין "שנצליח ליצור גם באירופה את אותה הרתעה שקיימת גם בישראל, בגלל העיקרון החזק של הפרדה בין הכנסייה למדינה".
רלב"ג, גולדשמידט ולוינשטיין תומכים כולם בגישה האקטיביסטית של הרשות השופטת בהולנד, אך גם מודעים לסיכונים שהיא מציבה בתקופה שבה הקהילות היהודיות, גם בהולנד, נאבקות נגד התערבות יתר של הרשות המחוקקת והשופטת במנהגים דתיים. כך למשל, שלושתם עמדו בחזית המאבק לשמירה על חוקי השחיטה הכשרה, זו שנאסרה אך שוב הותרה על פי חוק בשנת 2012.
"האם אני חושש שזה ייצור תקדים להתערבות בהלכה? במקומות מסוימים, כן, בהחלט", אמר רלב"ג. "אבל אני, וגם כל רב אחר, צריכים לשקול זאת כנגד הכאב והסבל שנגרמים לנשים יהודיות ברגעים אלה ממש. ולעת עתה, זה הדבר היחיד שנוכל לעשות כדי לעזור להן".
