בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11 שודרה השבוע הכתבה של אסף ליברמן על נפתלי בנט. כמי שאינו צופה באופן קבוע בטלוויזיה החכמתי מן העבודה המקצועית וההוגנת שאפשרה לצופים להכיר ולהבין מי הוא זה המבקש להנהיג את מדינת ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גם דברים טובים: הצד החיובי בקורונה
– מפרקים את החבילה? ההשלכות הכלכליות של גירושין בימי קורונה
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
הכתבה של ליברמן פתחה פתח להתייחסות נוספת לזו שכתבתי כאן לפני כחודש. אז הבעתי את הערכתי לבנט על אף ההסתייגות שלדעתי אין הבדל מהותי בינו ובין ראש הממשלה נתניהו. אי אפשר שלא להעריך אדם נחוש העומד מול לחצים אדירים ולא מרפה מהחתירה לניצחון, אדם שלא נשבר מתבוסות ולא משתכר מניצחונות. זוהי איכות אנושית נדירה וטוב מאוד שישנם אנשי ציבור ומנהיגים שכאלה.
יחד עם זאת, לחתירה שלו לעמדת ההובלה יש מחיר. בנט למד מנתניהו את היכולת לראות את המטרה ולשעבד כמעט הכול עבורה, כולל שימוש ציני-פוליטי בתחומים שונים. לדוגמה כאשר בנט רצה מפגן דתיות – הוא הביע הערצה כנה ושכנעת לרב דרוקמן. מצד שני הוא גם הבין שאי אפשר להזניח את הצד השמאלי ויצא להפגין סולידריות עם המחאה החברתית ברוטשילד, בניגוד לעמדת חבריו להנהגת יש"ע.
נראה שבישראל מבינים הכי טוב שיח של גימיקים ומחוות. התוצאה היא שהעיסוק בתוכן ובמהות מתקיים במוקדים רחוקים ממקבלי ההחלטות והמערכת הציבורית נותרת חסרת אמירה של ממש. המערכת הפוליטית שלנו היא שוק מלא בדמוי-מנהיגים, שמנסים בכל כוחם לקושש עוד תמיכה ציבורית. ובשוק כמו בשוק – הססגוניים והצעקנים מוכרים יותר.
בציונות הדתית יש צד אליטיסטי שלא לומר אלטרואיסטי והיא גונזת בתוכה אנשים בעלי עוצמה שיכולים להבריא את המערכת הציבורית, אם רק הייתה אפשרות שיביעו את האמת שלהם באופן מרוכז ומכוון מטרה.
האלסטיות המרהיבה שמנהיגים כמו בנט יודעים לעשות בה שימוש, אינה מנת חלקם של אלו שעקרונות ברזל מנהלים את חייהם. אולם, בישראל 2020 גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתפקד בהתאמה למציאות כדי לנצח. לכן, אם הייתי מבקש ללמוד משהו מבנט, הייתי לוקח את היכולת לנעוץ את המבט מול המטרה ולנוע אליה בלא הפסק.
הבעיה היא שכיום המטרה של הציונית דתית לא ברורה וכפי הנראה היא תוכל להתברר רק כאשר יעמוד בראשה מנהיג אמיץ ויביע את עמדתו. אנחנו כבר לא חבורה של בוגרי מרכז הרב שרוצה לתקן את העולם. יש כאן קהל עצום שמושפע ממגוון כוחות רוחניים ותרבותיים, שהמכנה המשותף שלו קשור ברצון לחיות במדינה יהודית, לא רק במובן הטקסי, אלא גם במובן המהותי ביותר. הציבור הזה לא מוצא דרך אפקטיבית לבטא את עצמו.
אני לא מכוון כאן אצבע מאשימה לאף אחד, אבל כן מצביע על החולשה של מי שאינו מסוגל לעמוד על רגליו בלא תמיכת הרבנים. והם, על אף שהם מורי דרך מופלאים לא עומדים במעמסה הפוליטית ובמגרש המשחקים של התרגילים והקומבינות הרחוקים כל כך מעולמם הרוחני.
כאשר יקום המנהיג הזה – שיונק בגלוי מן התורה ולא ממצמץ במבוכה כשתוקפים אותו, הוא יהיה זה שיקשיב היטב לקולות העולים מבתי המדרש, אבל יהיה גם זה שיביע אותם כפי שימצא לנכון. לא סימפוניה של עשרות כלים חשובים ומופלאים המנגנים כל אחד בדרכו עד שקשה להבין מה רוצים, אלא כלי אחד ויחיד, שאולי אינו עשיר אבל לפחות לא מזייף.
הרב אהרון אגל-טל הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית.
