תופי הטם־טם של משרד החינוך חזרו השבוע להדהד בקול: חוזרים ללימודים! משיבים את התלמידים! פותחים את הכיתות! בשלה העת, אם כן, לבחון את מצבנו הפדגוגי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האלגוריתם שניצח את הקורונה
– המסקנה הנדרשת מהקורונה: חייבים לחזק את השלטון המקומי
– דגלו של ניצול שואה יתנוסס בגאווה בשגרירות ישראל בקנדה
לפני כמה שנים החליטו לבדוק ב־OECD – ארגון המדינות המפותחות – את הקשר בין הוצאה ממשלתית להישגי התלמידים בקריאה ובמתמטיקה במבחן פיז"ה העולמי. הממצאים מאלפים. ההישגים ביחס לתמ"ג לנפש (כלומר, למדד עושר כלכלי) ולהוצאה הציבורית הממוצעת על תלמיד, נראים בתחילה כצפוי: יותר עושר ויותר הוצאה על תלמיד מלוּוים בשיפור ניכר ביכולות הקריאה והמתמטיקה. אבל אז מגיעה ההפתעה: מהר מאוד הגרף מגיע לנקודת רוויה, ומשתטח כמעט לגמרי.
במילים אחרות, מעבר לנקודה התחלתית מסוימת, לא ניכרת כמעט שום השפעה של תקציבי החינוך על התפוקה הלימודית. למשל, ב־2012 השקיעה לוקסמבורג בתלמיד יותר מפי חמישה מאשר קרואטיה, לטביה ופולין, אבל תלמידיהם הגיעו לתוצאות פחות טובות. ישראל, למתעניינים, נמצאת בהישגיה בחלק התחתון של המדינות המפותחות, לא משהו להתגאות בו.
בכלכלה קוראים לתופעה הזאת "תועלת שולית פוחתת". הגדלה של ההשקעה (התשומה), לא מגדילה באופן דומה את התוצרת (התפוקה). התופעה מוכרת, אבל כשזה מגיע לחינוך, היא חמורה במיוחד; "תועלת שולית מתרסקת" אפשר לכנות זאת. החל מסכום מסוים, ולא גבוה, ההשקעה הכלכלית לא מדברת, והתוצאות החינוכיות תלויות באופן כמעט מוחלט בגורמים אחרים.
משרד החינוך (יחד עם משרד הביטחון) הוא המשרד היקר והגדול ביותר בישראל. ההוצאה הממשלתית על חינוך היא כ־60 מיליארד שקל בשנה (שמהם כעשרה מיליארד פוצלו כעת למשרד החדש להשכלה גבוהה), וצריך להוסיף לה עוד הוצאות מקומיות ופרטיות.
בהשוואה עולמית, ההוצאה הישראלית היא מהגבוהות במדינות המפותחות; כחלק מתקציב הממשלה, רק חמש מדינות מפותחות מוציאות יותר על חינוך. אבל כשמחלקים במספר התלמידים ישראל מגיעה למקום 15 בלבד, מסיבה ברורה: יש לנו הרבה יותר ילדים. ממוצע הילודה בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות המפותחות, כ־3.1, בעוד ממוצע שאר המדינות יחד קטן מ־1.7. כלומר, הפריון בארץ כפול מממוצע הכלכלות המתקדמות בעולם, והפער הזה מתבטא כמובן בהשקעה החינוכית לילד.
בכל זאת, למרות מספר הילדים הגבוה, ישראל לא רחוקה מנקודת האמצע של ההשקעה בתלמיד במדינות המפותחות. במילים אחרות, אנו משקיעים בחינוך לא מעט. אלא שכאמור, יש מדינות שמשקיעות פחות מאיתנו, גם כאחוז מהתקציב הממשלתי וגם לתלמיד, והישגיהן טובים משלנו. כי בחינוך ההשקעה הכספית היא רק ההתחלה, וגורמים אחרים קובעים את איכות התוצאה הסופית.
אז מה קובע את התוצאה אצלנו? איך נראית מערכת החינוך בארץ? כידוע, רוב מערכות הממשל בישראל פועלות בסביבה נטולת בוחן מציאות. פעולותיהן רחוקות מעין הציבור, הן נמדדות במדדים פנימיים, והפוליטיקאים עסוקים בלהסתיר את כישלונותיהן, ולהלל את הישגיהן – שבהשוואה אמיתית מתבררים לרוב כשגרתיים למדי.
מערכת החינוך מעט יוצאת דופן, משום שציבור רחב של הורים נתקל בה בכל יום. כאן חשוב לעשות הבחנה בין מערכת החינוך באופן כללי, שכוללת את הרובד הלאומי של משרד החינוך וועדי העובדים, לבין הסתכלות פרטנית במערכת. בתוך המערכת מוצאים גם בתי ספר טובים, מנהלים מקצועיים ומורים מסורים. אבל מצד ההוצאה הציבורית ומדיניות החינוך הנכונה, השאלה היא אם אותם מנהלים ומורים הם טובים בזכותו ובעידודו של משרד החינוך (ושל ההסתדרויות), או שהם כאלה למרות המשרד.
המפתח: ביזור
כדי להועיל לנו בסוגיה באה הקורונה לעזרנו. ההתמודדות של מערכת החינוך הישראלית עם הקורונה מדגימה יפה את תת־התפקוד במערכת. בחינה של מערכות חינוך שונות בעולם מגלה שרבות מהן הפנימו במהירות שחלק גדול מהלמידה עומד להתבצע מחוץ לכיתה. הן נערכו לשנת לימודים מלאה מהבית, אימצו כלים דיגיטליים מתקדמים, התאימו את מערכת השעות, וכיום הן משתמשות בכל אמצעי אפשרי כדי להצליח להעביר את התכנים בשיטת הלימוד החדשה.
יש גם כמה מסגרות ובתי ספר בישראל שעשו זאת בהצלחה. אבל משרד החינוך ולווייניו? הם העבירו את המצב למעין הקפאה, כשהמטרה המרכזית שלהם היא להחזיר את הלימודים למצבם הקודם. במקום להתעדכן ולהסתגל למציאות הקורונה, ולקדם פתרונות שיאפשרו ללימוד מהבית לעבוד כשורה, משרד החינוך נלחם באיסורי הקורונה, ומנסה בכל כוחו להחזיר כמה שיותר ילדים למסגרות הרגילות והמדביקות – ובכך, באופן אבסורדי, מקרב את הסגר הבא, שממנו ייפגעו שוב בעיקר התלמידים, שמטולטלים ללא תכלית, בניגוד לטובתם.
במקום לקדם פתרונות שיאפשרו ללימוד מהבית לעבוד כשורה, משרד החינוך נלחם באיסורי הקורונה, ומנסה להחזיר כמה שיותר ילדים למסגרות הרגילות והמדביקות
משרד החינוך מתנהל אולי כצפוי מבירוקרטיה ממשלתית בישראל, כמוסד מגושם ואיטי, אבל אסור לנו להתרגל לכך. לחינוך יש חשיבות יתרה – גם בפני עצמו, וגם משום שישראל נשענת בעיקר על הון אנושי, ומערכת חינוך שלא מסוגלת להביא למימוש מיטבי של יכולות התלמידים הופכת לבעיה לאומית אסטרטגית.
הבעיה המרכזית ברורה מאליה כמעט: משרד החינוך לא יכול להצליח. המחשבה שבירוקרטיה ממשלתית, שר או מנכ"ל במדינת ישראל יכולים לנהל בהצלחה את לימודיהם של כמעט שני מיליון תלמידים (לא כולל גני הילדים) וכ־200 אלף עובדי הוראה, היא יומרה מופרכת מיסודה. גם מערכת פרטית לא תצליח בזה, וכל שכן הממשל הישראלי המאובן, שמולו עוד ניצבים ועדי מורים אימתניים וכוחניים.
עוד לפני הקורונה כבר היה ברור שישראל גדולה מדי למערכת חינוך ריכוזית, וגם מעבר לגודל, הצרכים התגוונו והשתנו, והדורות הצעירים דורשים פתרונות והוראה שמשרד החינוך לא יודע לתת. הדרך היחידה לעלות על נתיב המצוינות היא להפחית את עוּלה של המערכת, ולהעביר יותר אחריות ואמצעים לציבור – כלומר, להורים ולמוסדות החינוך. במקום לכווץ סמכויות ולנסות לנהל מפלצת ריכוזית, לפתוח ולשחרר את החינוך.
ביזור החינוך – זה המפתח. הרבה יותר חופש, מגוון ואפשרויות. החינוך היהודי היה תו תקן עולמי לאיכות – עד
שהיהודים החליטו להפקיד את החינוך בידי משרד ממשלתי. כל עוד עתיד המצוינות החינוכית של ישראל תלוי בביצועי פקידי ממשלה וועדים, נתקרב עוד ועוד לאותה "תועלת שולית מתרסקת" בהשקעה החינוכית.
