התרת לעג על נשים היום, היא התרת לעג על עצמך מחר

באירוע שערך פעם ארגון ויצ"ו לכבוד יום האישה הבינלאומי, התקיים רב־שיח שעסק בנוכחות נשית על המסך. הפאנל היה על טהרת המגדר, והקהל עצמו היה גם הוא נשי למהדרין, עם כמה נגיעות גבריות בטלות בשישים. הדיון כלל את התלונות המוכרות על מיעוט נשי מובהק בתוכניות השונות, אבל אז קיבלה את רשות הדיבור עורכת באחד מערוצי הטלוויזיה המרכזיים, שהבהירה: גם על הנשים עצמן נופלת האחריות להיעדרותן מהמסך. מתוך מה שהיה לחם חוקה בעבודת מאחורי הקלעים שלה, העלתה אותה עורכת את כל תירוצי המגדר להתחמקות מריאיון: "יש לי מה לומר בנושא, אבל אני ביום שיער גרוע שקופץ לכל הכיוונים"; "חכי שאוריד איזה חמש קילו, ואולי אז יהיה על מה לדבר"; "צפיתי בהופעות הקודמות שלי בתוכנית ורציתי למות, יש לי קול בכייני בואכה קרקור צפרדע"; וגם – "לא יודעת, אני לא מבינה בזה מספיק". אותה עורכת ציינה שמעולם לא שמעה מגבר שהוזמן לאולפן את התשובה "בזה אני לא מבין מספיק". יש סדר יום? אחלה, נדבר על מה שעל סדר היום. משהו כבר יהיה לנו לומר. תירוצים שקשורים להופעה חיצונית, משקל או שיער, לא עלו בכלל על הפרק.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דרוש מנהיג דתי עם עמוד שדרה ודבקות במטרה
– מערכת המשפט בהולנד מתגייסת למען נשים עגונות
– צפו: סוגרות עירובין, מתחילות פסחים

מאז אותו פאנל עבר המסך שינוי משמעותי, אבל נראה שאנחנו נכנסים לסכנת רגרסיה. השבוע משכו את תשומת הלב הציבורית שתי נשים שדווקא לא היססו להגיע לאולפן ולשטוח את מר ליבן. שתיים מתושבות המאחז "קומי אורי", שהוגדר כשטח צבאי סגור ובכך הפך לגטו, בחרו לבוא לאולפן ערוץ 20 ולהציג את טענותיהן. זה היה עניין של דקות עד שצילום של הנשים, על כיסוי הראש הגבוה שלהן, יופץ בכל רשת חברתית אפשרית יחד עם הגיחוך הנלווה. אם היה מדובר בסטייל תוצרת חוץ, יש להניח שהלועגים היו הראשונים לאמץ אותה ולשלם הון בשביל הזכות להחזיק בעצמם את אופנת מארג' סימפסון על הראש. אבל אחרי הכול, לא מדובר פה במייד אין איטלי, כולה אופנת הרי שומרון. אז לועגים.

הלעג לא היה שמור למחנה הרחוק מתפיסת עולמן של המרואיינות, להפך. דווקא במחנה הדתי־לאומי, התמונה קיבלה משנה תוקף של שעשוע מגחך. העולם מצחיק אז צוחקים, מה רע? רע. כשללעג הזה שותפות נשים שהן חברות בקבוצות פמיניסטיות, ולוקחות חלק פעיל במאבק למען זכויות האישה ונגד החפצתה וביזויה – קשה להישאר אדיש. במו ידיהן בעלות הכוונות הטובות, ובצחוק הבריא שלכאורה לא בא לפגוע באף אחת, הן פוגעות בעצמן. אפשר להתווכח (והתווכחנו) שעות על ההיתר ללעוג, ועל האחריות של מי שמתלבש בסגנון חריג לתגובות הבוז שהוא סופג על חריגותו; אפשר גם להחליף דעות (והחלפנו) בשאלה אם כל מה שמצחיק אמור גם להיות נלעג פומבית. אבל אחרי כל הוויכוחים נותרת הנוכחות על המסך, שמתפוררת לתוך עצמה. הלעג לא ישנה את אופנת הגבעות או היישובים או הערים; הוא כן ישנה את הנוכחות הטלוויזיונית של נשים ראויות שלא זכו לנתוני ברבי, ואולי גם של גברים ראויים שלא זכו לאפיוני קן. כשאתה מתיר את הלעג על שתי נשים צעירות היום, אתה מתיר גם את הלעג עליך מחר.

לא רק מי שמאזין לוויכוחים מתכנס לתוך עצמו, גם אלה שמנהלים אותם – ובעיקר הנשים – ישקלו פעמיים אם להגיע לאולפן. כי בכל זאת, הן בדיוק עלו חמש קילו. כי הן התעוררו ליום שיער מרדני. כי הקול שלהן, כי הגובה שלהן, כי הן. גם כשיהיו בטוחות שיש להן מה לומר בנושאים שעל סדר היום, הן יזכרו היטב מה עשוי לקרות אם בחירת האופנה או נתוני הלידה שלהן לא עולים בקנה אחד עם המראה שהורגלו בו הצופים. יש סיכוי סביר שבשעה שהן מסתכלות למצלמה מספר אחת ועונות על שאלה מלומדת של המנחה, הן מונצחות בצילום מסך שירוץ בטוויטר ובקבוצות הוואטסאפ, סתם כי אפשר. הן והם יהיו אלה שיחזירו אותנו למסך גברי למהדרין, עם קומץ נשי בטל בשישים.