שעת עקיצה: זה טור על יתושים

אם הייתי שואל אתכם איזו חיה הורגת הכי הרבה בני אדם בשנה, אני מניח שרובכם הייתם מהמרים על אריה, תנין, או ירבוע אם אין לכם מושג. אבל התשובה היא הרבה יותר פשוטה, ולא צריך בשבילה אובססיה לנשיונל ג'יאוגרפיק: יתוש. אז נכון, בדרך כלל מדובר ביתושים ילידי אפריקה עם נטייה לאפסן מלריה בבוידעם הקטן שלהם, ואילו בישראל היתוש הכי מסוכן הוא זה מקדחת הנילוס, שעם כל הכבוד, קצת פחות מלחיצה בימים אלו של מגפה עולמית. ועדיין, אם יותר לי, אחד האסונות הגדולים של שנת 2020 – אחרי הקורונה, והרבה לפני ממשלת האחדות – הוא העובדה שאנחנו נושקים לדצמבר, חורף במונחים ישראליים, ועדיין אני קם כל בוקר ומגלה שנעקצתי כמו ראש ממשלה חליפי שהבטיחו לו רוטציה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על רייטינג ועיתונאים ישראלים: ארבע הערות לתקשורת העוינת
– דרוש מנהיג דתי עם עמוד שדרה ודבקות במטרה
– "התעוררות" לעיריית י-ם: הגבירו את האכיפה במזרח העיר

יש לי היסטוריה עם יתושים. תמיד הייתי הכי טעים בחבר'ה: היינו יושבים על חוף בכנרת עם גיטרות ובירות, ובבוקר כולם היו קמים עם הנגאובר מטורף, ואני עם הנגאובר מטורף פלוס 712 עקיצות. לא יודע מה מיוחד בדם שלי, אבל יש מצב שהכינוי שלי בקהילת היתושים הישראלית הוא כריות נוגט. אני מצידי העברתי חלק ניכר מנערותי בשכלול יכולותיי ללכוד את החולרות האלה. הייתה לי בחדר מיטת נוער – שזה כמו מיטה רגילה, רק שממש לא נוח לך להתבגר בה – ועליה שתי כריות קשיחות וארוכות שהיו חסרות תועלת כריפוד, אבל שימשו אותי לאורך שנים לריסוק יתושים על התקרה. בכל ערב, כמו נמר בסרנגטי (או אריה בסרנגטי, לא זוכר ספציפית מה יש בסרנגטי) הייתי מתחיל את טקס הציד. תחילה הייתי מכבה את האור, ויושב בשקט במשך כמה דקות כמו אדם לא אובססיבי בכלל. החוכמה בציד יתושים היא לגרום ליתוש להאמין שאתה משלים עם קיומו. בלי תנועות חדות, בלי נפנוף ידיים ליד האוזן בכל פעם שמטוס הקרב הקטן חולף על פניך. פשוט לשדר כניעה, ולתת לחלאה תחושה שאו־טו־טו אתה נרדם ומספק לו את הנשנוש היומי שלו. אחרי כמה דקות יש להדליק את האור: בדרך כלל בשלב הזה היתוש רגוע יותר, הוא ממוקם באזור בולט יותר בחלל החדר, ומניח שקמת רק כדי לשתות כוס מים. זה היה הרגע המתאים להרים את אחת מכריות הנוער שלי במין אגביות מרבית, כאילו אני סתם בודק משהו בכרית הכי לא נוחה שהייתה לי בחיים, ואז, ממוקד מטרה, להשליך את הכרית אל עבר מוצץ הדם.

לילות שלמים העברתי כך בציד יתושים. אם יותר לי לפרגן לעצמי, הייתי אלוף העמק בתחום, אם מישהו מוזר היה מייסד תחרות כזו. מה שכן, מומלץ לערוך את הטקס לפני שנעקצת, כי קשה נורא לנקות את הדם של עצמך מהתקרה.

נגעלתם? תתמודדו. זה טור על יתושים.

ילד מזדקן מנופף בחרב

גם בהודו סבלתי מהם לא מעט. כנראה הדם שלי רק הלך השתבח, וגם היתושים ההודיים התענגו על טעם זמרי. אחד מהם אפילו נסע איתי בין כמה חופים בגואה, אחרי שהתמכר. באיזשהו שלב בטיול, כשהגענו למקום שבו היתושים קצת מסוכנים, המליצו לי המקומיים לאכול בכל ערב לפני השינה שן שלמה של שום, בטענה כי זה מבריח את האויב. איך לומר בעדינות, היתושים שם אהבו גם כריות נוגט בניחוח שום.

השנים עברו, אני התמסדתי, ובמקום כריות נוער התקנתי בחדרי את התרופה המושלמת למכה – מאוורר תקרה. וזה עבד. את כל הקיץ העברתי עם עקיצה או שתיים בלבד. הבעיה היא שכנראה העברתי את הטעם האלוהי של הדם שלי לזאטוט ולזאטוטית. העולל קיבל את הטעם של אמא אז לא נוגעים בו, אבל שני הקטנים קמו מדי בוקר עם שש־שבע מזכרות אדומות בגודל של פיאט קטנה על המצח. ניסינו את כל סוגי המשחות, וגם את המנורה הסגולה הזאת – שבכל פעם שהיא עשתה איזה בזזז והילדים שאלו מה זה, הייתי צריך לשקר להם ולהגיד "היא כועסת כי אין בבית יתושים".

אחרי כמה שבועות של שקט וזאטוטים חלקים ומאושרים, השבוע חזרו היתושים לבית משפחת זמרי, הזאטוט סובל הכי הרבה. הוא כל כך פופולרי אצלם, שאני מוכן להישבע שראיתי יתוש עוקץ אותו על עקיצה של יתוש אחר. זה השלב שבו אתם מסתכלים על הטור בבוז ואומרים "אלו בכלל היתושות שעוקצות". עם כל הכבוד, אין לי שום עניין להיכנס לשיח מגדרי של יתושים. יתוש, יתושה, לא מעניין אותי, מי שעוקץ לי את הילדים צריך למות. ועכשיו.

באחד הימים השבוע נתתי לקטנים להירדם אצלי במיטה. ניגשתי לחדר שלהם, והתחלתי את הטקס. ממש כמו אז בעפולה. סגרתי את הדלת, כיביתי את האור, וישבתי. בחושך שמעתי שניים מהם מתלחשים: "תגיד, זה לא כריות נוגט שם?". אחרי כמה דקות הדלקתי את האור וראיתי אותם. אחד בפינה השמאלית, ואחד ממש מעל המיטה של הזאטוטית. חיפשתי כרית שתשמש אותי כנשק, אבל הכריות של הקטנים נעימות כל כך למגע, שאם אני זורק אחת על יתוש הוא אומר תודה ודופק שנ"צ. ניסיתי לאתר סביבי כלי נשק אחר, ובסוף התבייתתי על חרב ספוג קשיחה של העולל. נעמדתי בחדר כמו ג'ינגיס חאן וניסיתי להתרכז. ההנפה הראשונה הייתה כישלון חרוץ: פספסתי את המטרה בהרבה, והיתוש המריא ונחת שוב ליד המנורה. ההנפה השנייה כבר הייתה קרובה יותר, וכשאני אומר קרובה אני מתכוון שפגעתי במנורה וכמעט שברתי לה את הצורה. מתברר שלצוד יתושים זה לא כמו לרכוב על אופניים.

ההתרחשות בחדר בעשר הדקות הבאות הייתה יכולה להפוך ללהיט יוטיוב. ילד מזדקן מנופף בחרבו אל עבר שני יתושים סוררים, שמקפצים ממקום למקום בנחת ומדי פעם זורקים "זה מה שאתה יכול, יא אפס?". עד שזה קרה.

האמת היא שזו הייתה מכת ייאוש. שני החבר'ה רבצו זה ליד זה על ארון הבגדים של הקטנים. כמו בסרט הוליוודי גרוע על בייסבול, ההנפה האחרונה הייתה ההום ראן. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. זו הייתה הנפה כל כך טובה, שאני יכול להישבע שאחריה היה הילוך חוזר. שניהם חוסלו, וצנחו באיטיות על רצפת החדר. הרמתי את הגופות ובהדרת כבוד של מנצחים הנחתי אותן על משכבן בתוך חתיכה של נייר טואלט. ניגשתי לחדר שלי כמו גיבור מלחמה עטור אותות הצטיינות, והעברתי את הזאטוטים למיטותיהם. הבטתי בהם רגע לפני שסגרתי את הדלת, וקיוויתי שעמוק בפנים הם יודעים מה אבא עושה בשבילם.

בבוקר הם קמו. בחיים הם לא היו עקוצים ככה.