ביום שלישי האחרון הוציא בג"ץ צו על תנאי המורה לכנסת ולממשלה להסביר מדוע התיקון לחוק יסוד הכנסת, שבו המועד האחרון להעברת תקציב 2020 נדחה לדצמבר, הינו תיקון חוקי. הממשלה והכנסת נדרשו להגיש תשובות עד 15 בדצמבר, והדיון ייערך בהרכב מורחב. אם העתירה תתקבל המשמעות תהיה שהתקציב לא אושר במועדו, קרי בתוך 100 ימים מהקמת הממשלה, ולכן יש לפזר לאלתר את הכנסת ולהכריז על בחירות חדשות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרשויות הערביות: אין אצלנו אכיפה משטרתית של הבידוד
– אגדת דשא: חייו ומותו של דייגו מראדונה
– בכירים באירופה: יש לנתק את האסלאם ממדינות מוצאו
בימים כתיקונם הייתי כותב כאן מילים חריפות על האקטיביזם הדורסני של בג"ץ, על קלות הדעת המדאיגה שבה הוא מרשה לעצמו לגעת בחוקי יסוד. אבל אלו לא ימים כתיקונם. נתניהו עשה הרבה מצוות וכנראה גם אי־אילו עבירות בחייו. נזקיה של אף אחת מהעבירות המיוחסות לו אינם מתחרים בהחזקת תקציב המדינה כבן ערובה בשירותם של אינטרסים פוליטיים אישיים.
ישראל שרויה במשבר כלכלי חסר תקדים, עם מיליון מובטלים, אלפי עסקים קורסים, כלכלה מקרטעת וכאוס תכנוני. אין שום דרך להוציא את המדינה מהבוץ הטובעני בלי תוכנית כלכלית מסודרת ותקציב מדינה מאושר. שורה של בכירים באוצר התפטרו מתפקידם כי לא יכלו לעמוד מנגד כשהמדינה צועדת אל התהום בעיניים פקוחות, וראש הממשלה נותר אדיש. בכירי הליכוד כבר לא מתביישים להודות בפה מלא שהסיבה היחידה שאין לנו תקציב היא "שיקולים פוליטיים", קרי נתניהו.
צריך לקרוא לילד בשמו: השירות הציבורי פועל בחצי כוח ולא מסוגל לקדם שום רפורמה משמעותית, רק כדי שנתניהו יוכל לפרק את הממשלה מתי שבא לו, ולא ייאלץ לקיים את הבטחתו לרוטציה. זה מזעזע. לא ברור מדוע הימין מאפשר למנהיגו להמשיך להחזיק מדינה שלמה כבת ערובה בתקופה כה משברית. אפשר למחול לראש הממשלה על עבירות שבין אדם למקום. אפשר למחול לראש הממשלה אפילו על עבירות שבין אדם לחבירו. אי־אפשר למחול לו על עבירות כה חמורות שבין אדם לעמו.
גמביט המלכה
ההליך הפלילי הוא משחק שחמט מתוחכם. בתפקיד הכלים משמשים התובעים, הפרקליטים והנאשם, וחוקי המשחק הם סדר הדין הפלילי ופקודת הראיות – אוסף פרוצדורות הקובעות את כללי המשחק שבתוכו מתנהל קרב המוחות בין התביעה להגנה. לחוקי סדר הדין יש אמנם מטרות הקשורות בעקיפין לעשיית צדק. אבל כשמתחילים את המשחק עצמו, הצדק לא מעניין אף אחד. הסנגורים והתובעים כאחד שואלים את עצמם בכל רגע נתון שאלה אחת בלבד – איך להניע את הכלים בתחכום ולהכות ביריב. כפי שהגדיר זאת פעם מומחה המשפט הפלילי פרופ' גבריאל הלוי, "מי ייתן וינצח הרמאי הטוב ביותר".
ההקשר הוא כמובן משפט נתניהו, שמספק מהלכים מרתקים עוד בטרם התחיל. אם מקלפים ממנו את המטענים הרגשיים והפוליטיים – מגלים משחק מרתק שעשוי לעניין גם מי שלא מצוי בז'אנר. במשפט הזה אף אחד לא לוקח שבויים ולא מנהל סיכונים. שעת השי"ן – שלב ההוכחות – עוד לא התחילה. אבל פרקליטי נתניהו לא ממתינים. הם מבצעים תמרונים מקדימים, כשמנגד המדינה משקיעה מאמצי־על לבצר את קו המגע שלה.
החומרים שפרקליטי נתניהו מבקשים להשיג אינם עוסקים בתיקים עצמם אלא בהגינות ההליך, בניסיון לטעון שהתביעה ניהלה משחק מלוכלך
סעיף 74, שעליו נסובה המחלוקת הנוכחית בין התביעה להגנה, הוא זכות שעומדת לנאשם מיד עם הגשת כתב האישום, "לעיין בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת". הגיוני. כדי להתגונן, הנאשם צריך לדעת במה מאשימים אותו ומהן הראיות. אם עד המדינה נחקר, הנאשם ירצה לקבל את תמלול החקירה. אם המשטרה האזינה לשיחות מפלילות ומבססת עליהן אישומים, הנאשם ירצה לקבל הקלטה.
השאלה היא איפה עובר הגבול. נניח שתמלילי החקירות מועברים לנאשם, אך מה אם החוקר העביר לפרקליטות גם פתקים בכתב ידו שבהם ניתח את הודעות העד והציע כיווני פעולה – האם התרשומות הללו הן חלק מחומרי החקירה? מבחינת פרקליטי נתניהו, התשובה חיובית. התביעה מצידה מתנגדת בחריפות. היא טוענת שוב ושוב שהעבירה את כל חומרי החקירה הרלוונטיים שבידיה, ושפרקליטי נתניהו משתמשים לרעה בסעיף 74 כדי להניח את ידם על חומרים שאינם חומרי חקירה. נוהלי העבודה בפרקליטות הם כאלה שכל מחשבה או דיון מתועדים. התביעה מסרבת לחשוף בפני הצד השני את כל התכנונים, המחשבות, התסריטים והמהלכים הפנימיים.
התרשומות הפנימיות הן עוד החלק הקל בסיפור. מה שבאמת מעניין את פרקליטי נתניהו אלו לא הגיגים שכתב חוקר פלוני או מתמחה אלמוני, אלא תהליך קבלת ההחלטות של פרקליט המדינה בעת ניהול החקירות – שי ניצן. יש להם שורת שאלות, ובהן: מי קיבל את ההחלטה על תנאי המעצר של ניר חפץ, מי אישר את תרגיל החקירה שנגע לשלמות התא המשפחתי שלו, מי אישר שלא לחקור באזהרה את אילן ישועה, העד הראשי בתיק 4000, ועוד ועוד.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת. לרוב החומרים שפרקליטי נתניהו מבקשים להשיג יש מכנה משותף. הם אינם עוסקים במישרין בשאלה אם נתניהו ביצע את המעשים המיוחסים לו, אלא מתמקדים בהגינות ההליך. מה שנקרא בז'רגון המשפטי "הגנה מן הצדק", שבגדול אומרת כך: גם אם הנאשם פשע, התביעה פשעה יותר. היא ניהלה משחק מלוכלך, תוך רמיסת כללי הצדק הטבעי ופגיעה בזכויות החשוד. לכן יהיה הוגן לזכות את החשוד.
העניין הוא שבתי המשפט ממעטים מאוד לקבל טענות מסוג זה. תיקים רבים הסתיימו בהרשעה גם כשחוקרי המשטרה השתמשו בטקטיקות מלוכלכות יותר מפשפשים במזרן ומפגש עם מאהבת. מאחר שהרף גבוה נדרשות ראיות חזקות, ושלב גילוי המסמכים הוא השלב היחידי כמעט שבו ההגנה יכולה לגלות אוצרות שהיא לא הכירה. הפסיקה קובעת שהתביעה צריכה להעביר להגנה כל חומר חקירה שנמצא בידה, גם כזה שפוגע בסיכוי התביעה. ההגנה יודעת שמה שהיא לא תשיג עכשיו, היא לא תשיג אחר כך. התביעה רוצה למנוע את זה בדיוק, ולכן טוענת שמדובר בניסיון "פישינג" – כדי להשיג ממנה חומרים שהיא לא אמורה להעביר.
האופנסיבה ההדדית הזו לא יצרה דחיות משמעותיות בלו"ז: הדיון בשאלת גילוי המסמכים יתקיים ביום שלישי הקרוב. ביום ראשון שלאחריו יישמעו כל הטענות המקדמיות, כולל הטענות על פגמים בכתב האישום. תשובת נתניהו לכתב האישום כולו תוגש עד 13 בינואר 2021, והליך ההוכחות יידחה כולו לחודש פברואר.
